איך לנהל הפרעות מהקהל

במאמרים קודמים הסברתי איך לנהל טוב יותר שאלות והפרעות מהקהל, ובמיוחד הדגשתי את כלל הזהב לשאלות וטכניקות להתמודדות עם שאלות כשלא יודעים את התשובה.

במאמר זה אני רוצה להרחיב גם את הצד הפרקטי עם כמה טיפים חשובים כמו איך לגרום לאנשים לשאול בצורה מסודרת, איך להימנע משאלות, ואיך לדחות שאלות בלי להיראות רע. בנוסף אני רוצה להרחיב בנושאים תיאורטיים שקשורים להבדל בין הפרעות לבין השתתפות לא-נעימה מצד הקהל. אגב, חשוב להבין כי ניהול נכון של השאלות יכול להעלים פחד קהל (לא להפחית, להעלים. לגמרי).

איך לגרום לקהל לשאול רק בזמן שמתאים לך

כזכור, כלל הזהב לשאלות מהקהל קובע שעל שאלות עונים רק בין טיעון לטיעון. אבל את הכלל הזה אנחנו מכירים והקהל לא, לכן הרבה פעמים שאלות מגיעות בדיוק באמצע משפט. במצב זה צריך לדחות את השאלה מבלי שהדבר ייפגע ברצף הדיבור או בהקשבה של הקהל, ומצד שני מבלי להעליב את השואל ולגרום לו להתנתק.

לכן הכלל הוא לדחות את השאלה בכמה שפחות מאמץ- כלומר ברמז או בעזרת מילה או שתיים.

דחייה ברמז

הכי טוב לשטף הדיבור אם אפשר לדחות את השאלה ללא מילים כלל ובעזרת שפת גוף וסימנים של ‘תיכף’ עם האצבעות או בעזרת מבט שאומר ‘ראיתי אותך, תיכף אענה’. היתרון של שיטה זו בכך שהיא לא פוגעת בשטף הדיבור כלל ומרצים שמשתמשים בה יכולים להמשיך בדבריהם כמעט ללא עצירה.

דוברים מקצועיים יותר המשתמשים בטכניקה זו יקפידו להתשתמש בתנועות קטנות שלא מושכות תשומת לב. הסיבה לכך היא שכשאנחנו מסמנים לשואל באמצעות תנועה גדולה אנחנו מושכים את תשומת לב כל הקהל להשתקה, כאשר למעשה אנחנו רוצים לסמן רק לשואול עצמו ששמנו לב אליו. בעזרת תנועה קטנה, אנחנו לא מוציאים את הקהל מריכוז, ולא מביכים את מי ששאל את השאלה (יש כאלו שירגישו לא בנוח שכל תשומת הלב מופנית אליהם).

דחייה באמצעות מילה או שתיים

מי שאין לו את היכולת לדחות שאלות ללא תנועה, או מי שמדבר מול קהל שאינו מבין רמזים אפשר להשתמש בביטויים של מילה או שתיים, אבל לא יותר מכך- אחרת הדובר והקהל מתחילים לאבד את קו המחשבה. לדוגמה שימוש במילה ‘מייד’, ‘תיכף’ או ‘עוד רגע’ לוקח פחות משניה ומסמן לשואל ולקהל שראיתם אותו ותגיעו לשאלה שלו. (אם אתם באמת מתכוונים לענות). אם אתם לא מתכוונים לענות עדיף להשתמש ב’לא עכשיו’ ביטוי שהיתרון שלו בכך שהוא אינו מבטיח חזרה בהמשך. חשוב לא לדחות את השאלה בעזרת משפטים ארוכים כמו ‘מייד אסיים ואז אענה על השאלה שלך’ או ‘אני אשמח לשמוע את השאלה שלך בסוף הטיעון הזה’ . דחיה כזו, של יותר מארבע מילים, תוציא אותך (ואת השומעים) מרצף המחשבה בו היית והיא גם תופסת זמן נאום יקר – היצמד לדחיה באמצעות מילה או שתיים

מה לא לעשות?

קודם כל לא להתעלם. צריך לדחות את השאלה במינימום מאמץ אבל לא ולהתנהג כאילו השאלה לא היתה. זה נראה רע מבחינת הקהל מפני שזה נתפס כהתחמקות מהתמודדות ולכן כחוסר ידע או כפחד מפני להיתפס בחוסר ידע.  בנוסף יש בהתעלמות משהו, זה מעליב את השואל וגורם לו ולסובבים אותו להוריד את המעורבות שלהם.  לדוגמה, מרצים רבים משתמשים בביטוי ‘שאלות בסוף’ ולא שמים לב איך הקשב של הקהל צולל בעשרות אחוזים., ולבסוף התעלמות מגבירה את הלחץ על הדובר, כי הוא יודע שהוא נתפס כאגרסיבי או פחדן, וכי אם בכוונתו לחזור לשאלות הוא יודע שהן הולכות ומצטברות. לפיכך חשוב לדחות את השאלות בתנועה או במילה –וזהו

שנית, חשוב לא להתנצל – התנצלות תופסת זמן היא גם מבלבלת. היא מבלבלת כי היא מעבירה לקהל מסר שהנאום נמצא בשליטת הקהל ולא בשליטתך בשליטתו ולכן ההחלטה שלך לשמור על זכות הדיבור היא איזו ‘פגיעה’ בקהל. במצב כזה, הקהל מבין מההתנצלות שזכות הדיבור היא שלו ולכן הוא שואל שאלות בזמן לא מתאים.  לפיכך חשוב לדחות את השאלה באופן ענייני וקצר ככל האפשר ולשדר לקהל, שהמצב הפוך ושזכות הדיבור היא של הנואם .

איך למנוע משואל להשתלט על זמן הנאום

הרבה פעמים קורה שמשתתף יחיד בקהל משתלט על זמן השאלות והתשובות, ולפעמים על הנאום עצמו. מצב כזה הוא בעייתי הן עבור הנואם, שמאבד זמן ולעיתים גם יוצא מקו המחשבה שלו, והן עבור הקהל שמרגיש שמשתתף אחד זוכה בכל תשומת הלב. העובדה שלעיתים קרובות המשתתף השתלטן ניחן באישיות לא נעימה רק מחריף את הבעיה. 

הפיתרון במקרה כזה הוא מאד פשוט ללמידה ועובד ממש כמו קסם- צריך לנתק את קשר העין מאותו שואל ולעבור לדבר עם כל שאר הקהל. 

הסבר: כאשר הנואם מאפשר שאלות, ושומר על קשר עין עם השואל בזמן התשובה, הוא משדר לאותו שואל כי התשובה היא אישית אליו, וכי הם בעצם מקיימים דיאלוג, ובכך הנואם מאפשר לשואל להשתתף בדיון הלאה. יתרה מכך, לעיתים קרובות הנואם ייסתכל על השואל במבט מהנהן כאילו הוא מחכה לאישורו של אותו שואל כי בא על סיפוקו, ודבר זה רק מעודד את השואל להוסיף עוד.

לעומת זאת, כאשר הנואם מתחיל לענות עם קשר-עין לשואל, אבל ממשיך את התשובה כשהוא מסתכל על כל שאר הקהל, הוא משדר בכך לשואל כי זכות הדיבור שלו נגמרה. פעולת הניתוק נתפסת על ידי השואל ושאר הקהל כטבעית לחלוטין, כי הנואם צריך להסביר את התשובה לכל המשתפים, ולכן אין בה חוסר נימוס. מניסיוני, ניתוק שכזה משתיק כבמטה קסם את כל השואלים פרט לנודניקים החריפים ביותר.

ומה עושים עם הנודניקים החריפים ביותר? עם אותם 5% מהשואלים (כלומר 1% מהקהל) שמסרבים להפסיק גם כאשר הקשר עין נותק?

במקרה כזה צריך להתחיל את התשובה בהתייחסות אישית, למשל ‘זו שאלה מצויינת’ או ‘בואו נסתכל באמת על הנקודה הזו’ תוך הנהון חזק כלפי השואל (כדי שירגיש שמתייחסים אליו ברצינות, שזה הדבר שהם זקוקים לו רגשית) ואז לעבור לדבר עם שאר הקהל תוך כדי הרמת קול. יעילות של 100% מובטחת.