עקרונות הדיבור מול קהל

חוסר התכוננות לדיבר מול קהל  זה להזמין צרות

דיבור מול קהל שונה בצורה יסודית מדיבור ב-1-על-1.  ההבדל הוא ששיחה רגילה היא דיאלוג בזמן שדיבור מול קהל הוא מונולוג.  הקהל שלך מקשיב ובוחן אותך, אבל אין לך דרך טובה לדעת מה הוא חושב בזמן אמת. ולכן הנאום צריך להיות מתוכנן מראש.  צריך לדעת לאן אתה רוצה להגיע וגם באיזו דרך תגיע לשם. יש טכניקות מבנה שאנחנו מלמדים שמאפשרות לעשות את ההתכוננות הזו בתוך דקות ובאיכות מצויינת. אבל אם את המינימום הזה לא תבצעו, אתם מסתכנים בלדבר שטויות.

אחר תהיה אחד מאותם נאומים מבולבלים ששוכחים באמצע איפה הם היו.  לימדו אותי כמה מרצים כאלו באוניברסיטה, מניח שגם אותכם.  אני לא יכול להגיד שלמדתי מהם משהו.

ועדיין, עדיף להתכונן מעט מדי מאשר יותר מדי

רוב הנאומים הגרועים שראיתם היו גרועים כי בגלל התכוננות יתר, לא התכוננות חסר.  לדוגמה, הסוג הכי משעמם של נאומים הוא כזה שהדובר מוציא דף מהתיק ומתחיל להקריא אותו – או גרוע מכך, למד אותו בעל פה ומנסה לדקלם.  לדוגמה, היו לכם לאורך השנים המון מורות שהקריאו נאומים בטכסי בית הספר.  קרה לכם פעם שהקשבתם לנאום כזה וחשבתם ‘וואו! זה היה מרגש”?  לא?  גם לי לא.

אם אין לך סיפורים הקהל שלך לא ייהנה. וגם אתה לא

דוגמאות וסיפורים הם החלק הכי מעניין והכי כייפי בנאום.  הסברים ועובדות הם החלק הכי פחות.  ולכן חשוב שבכל נאום יהיה לך לפחות סיפור אחד בכל 5 דקות.  ואם יש לך יותר אז נהדר.

סיפורים הם לא רק מעניינים, הם החלק הכי משכנע והכי מובן.  אף אחד לא ישמע סיפור דמיוני (כיפה אדומה או החתול במגפיים) בלי להבין את הפואנטה באופן טבעי.  אף אחד לא ישמע סיפור אמיתי (11 בספטמבר או רצח רבין) בלי גם להבין את הפואנטה וגם לזכור את עיקר הפרטים.