מאיה ערד-יסעור היא יוצרת מוערכת שמחזותיה הועלו על במות ברחבי העולם ובישראל. והחל מהשנה היא גם מרצה לדרמה במסגרת לימודי תואר ראשון בתיאטרון בסמינר הקיבוצים.
מאיה היא גם בוגרת מחזוור ינואר 2014 של ביה”ס לדיבור מול קהל. זה מה שהיא כתבה לנו עשר שנים אחרי:
גיא יקר,
בשנת 2014 הגעתי אליך, מחזאית מתחילה, שעושה את כל העיקופים האפשריים כדי לא לדבר מול קהל: בתיכון סירבתי להרצות בפני הכיתה על
קרא עוד…
עבודת ביוטופ. על העבודה קיבלתי 100 אבל הציון הסופי היה שיקלול של העבודה ושל ההרצאה שלא הייתה (70). בצבא נדרשתי להרצות לקולגות שלי על ציוד חדש שקיבלנו, אז סירבתי ונשארתי שבת. מחירים שאפשר לחיות איתם, לא? ככה לפחות חשבתי לעצמי, והמשכתי להימנע. ולהימנע. ולא להתקרב למקומות שבהם אני עלולה להידרש למצב הבלתי נסבל בעליל הזה שבו כל המילים נשכחות ממני, המוח שלי מתכסה בעיסת ערפל, ומיתרי הקול שלי מכריזים על שביתה.
זה מאוד נפוץ בתיאטרון שאחרי הצגות יש שיחה של היוצרים עם הקהל ולכן כשהתחלתי להצליח ולהתבקש לעלות לבמה ולדבר עם הקהל שלי – הבנתי שיש פה בעיה. בהתחלה התחמקתי – מה שידעתי לעשות הכי טוב. אחר-כך מצאתי את עצמי שוב ושוב יושבת על במה מול קהל קטן או גדול, מקצרת בדברים, מתפתלת בכסא. “דברי יותר חזק!” תמיד מישהו צעק. “לא שומעים!”……אז נרשמתי לקורס שלך.
במהלך עשר השנים שחלפו מאז שסיימתי את הקורס ישבתי על במות בארץ ובעולם ודיברתי על העבודה שלי לא מעט, בעברית ובאנגלית. בפעמים הראשונות טמנתי בכיס כרטיסיה שעליה כתובים שלושה ראשי פרקים, תמיד “בשלוף”, כמו איזה כדור הרגעה. לאט לאט גם ממנה נפרדתי. אחרי שנים של הימנעות – היום אני אפילו מלמדת; פשוט עומדת מול כיתה של סטודנטים ומדברת על מה שאני יודעת הכי טוב. ואני אפילו נהנית מזה. אז תודה!
ערב טוב לכולם!
ף אחד לא האמין לי שיש לי פחד קהל מטורף. אנשים חשבו שאני עושה הצגות בגלל שאני מנכ”ל ודיברתי בבטחון, אבל מבפנים זה היה קשה ברמות אחרות. ליומולדת 40 החלטתי לקנות לעצמי את הבטחון לעמוד מול קהל בבטחון. כשהשגתי את זה בסוף הקורס הצבתי לעצמי רף חדש – להצליח להנות מול כל קהל. שנתיים אחרי אני יכול להגיד שאני כבר 90% שם.
שסידרה וגרמה לי להבין