סדנת מיומנויות הדרכה – למנהלים, לאנשי שיווק, למורים ולכל אחד

גם הנואמים הכי כריזמטיים ומנוסים יודו שאין הרבה קהלים יותר קשים מ-40 תלמידים בכיתה ישראלית. אבל גם בלי להיגרר לדיון בבעיות של מערכת החינוך שלנו, חשוב להבין שנאום והוראה הם סוגים שונים מאד של דיבור מול קהל ולכן הרבה מורים מתקשים לנאום (למשל בטקסים, או בישיבות צוות) ולעומת זאת הרבה מנהלים מתקשים להדריך וללמד.

במאמר זה נמפה את ההבדלים הללו כדי לעזור למורים ולמנהלים להחליף צדדים בהצלחה.

הבנה לעומת הפנמה

הסיבה העמוקה לכל ההבדלים בין נאום לשיעור נעוצה בהבדל הבסיסי בין הבנה לבין הפנמה. בזמן נאום המטרה שלנו היא להיות מובנים במידה כזו שהקהל יבין מה אנחנו אומרים ושתאפשר לו להבין את הדבר הבא שעליו נדבר.  לעומת זאת בשיעור אנחנו צריכים לאפשר לקהל גם להפנים ולעכל.  הכוונה היא שהקהל יבין אותנו מספיק לעומק כדי שיוכל להסביר בעצמו את מה שאמרנו ולפעול על פי זה. זו אגב הסיבה שבגללה מורים טובים קוטעים מדי פעם את השיעור כדי להפנות שאלות לתלמידים.

‘תסביר לי’ לעומת ‘תשכנע אותי’

הבדל יסודי נוסף הוא בנקודת המוצא של הקהל.  בנאום ההנחה היא שהקהל לא מסכים עם הדובר אולם אין לו בעיה להבין אותו, ואילו בשיעור נקודת המוצא היא שהתלמידים מסכימים עם העמדות שיציג המורה, אך לא בטוח שיצליחו להבין אותן.

לכן המטרה של נואם ומציג תהיה להוכיח, כלומר להשתמש בדוגמאות שקשה להפריך אותן, ושיש להן ערך רגשי חזק.  לעומת זאת מורה ייבחר דווקא בדוגמאות פשוטות להבנה ולהצגה, ולאו דווקא את אלו שהן הכי משכנעות.  לדוגמה, כשמורה מלמד זהירות בדרכים הוא יישתמש בדוגמא של ילד שנפגע בתאונה, ואילו כשח”כ נואם על הגדלת תקציבים לבטיחות בדרכים הוא יביא סטטיסטיקות ומחקרים.

טמפו (קצב דיבור)

קצב הדיבור בנאום צריך להיות מהיר יותר מאשר בשיעור. הסיבה היא שבנאום חשוב לשמור על רצף, להחזיק את הקהל ברמת דריכות והתרגשות מסויימת ולא לתת לו ‘ליפול’.  לעומת זאת, בשיעור חשוב יותר לעצור כל פעם כדי לוודא שהנושא הובן והיה לקהל זמן לקלוט ולעכל.

פאסיביות מול אקטיביות

בזמן הרצאה או נאום, הקהל צריך להיות פאסיבי ולאפשר למסר לעבור בשטף.  הפעילות היחידה שנדרשת מהקהל היא להקשיב.  לעומת זאת בזמן שיעור רצוי שהקהל ייבצע פעולת למידה אקטיבית.  ברמת המינימום מדובר כמובן בלכתוב, ולמעשה לסכם, את דברי המורה.  הסיכום מחייב את התלמידים לרשום רק את עיקרי הדברים ולכן מצריך הבחנה בין עיקר לטפל.  פעולה זו דורשת מהתלמיד לעבד את מה שנאמר לו, ואגב כך גם נותנת לו אבן בוחן לראות אם הבין את המורה.  בהקשר זה ראוי לקונן על כך שתלמידים ישראליים לא נדרשים לסכם במהלך השיעור, וגם לא לומדים איך לעשות זאת.  למעשה בכיתות רבות מתרחשת הזוועה הפדגוגית שבה המורה מכתיב לתלמידים את החומר, לעיתים מילה במילה מהספר.

כולם מול הרוב

בנאום המטרה היא לשכנע את הרוב, ואילו בשיעור יש צורך ללמד את כולם. כאשר נואמים בכנסת צריך להשיג רוב של 51%, וכשמעבירים מצגת מכירות זה ייחשב הישג אם רק עשירית מהמאזינים תקנה.  לעומת זאת בשיעור יש שאיפה להגיע להבנה והסכמה לכל אחד ואחד מהתלמידים.

המשמעות היא שכיתה תתקדם לרוב בקצב של התלמידים האיטיים יותר, ואילו מצגת או נאום ייתקדמו בקצב של המהירים יותר. במילים אחרות, על המורה לוודא מדי פעם שכולם איתו, ואם מספר משמעותי לא הפנים יש צורך להסביר בדרך אחרת או לחזור על מה שנלמד. אגב,  בשני סוגי הדיבור-מול-קהל חשוב לחזור מדי פעם ו’לאסוף’ את אלו שלא הבינו.

קורס ייחודי למורים: איך להחזיק כיתה ולהתגבר על בעיות משמעת