ההבדל בין דחיינות להמנעות?

לפני כמה שנים הייתי בהרצאה מרתקת בנושא דחיינות: למה אנחנו לא עושים דברים שאנחנו יודעים שצריך לעשות. הנושא מאד עניין אותי כי כמו כל אחד גם לי קשה לצאת לריצה בבוקר או לכתוב מאמר, אבל הוא עניין אותי מקצועית כי דחיינות היא אחת הבעיות הגדולות של כל מי שרוצה ללמוד לדבר מול קהל.

מה שאריאלי מסביר זה שדחיינות לא קשורה לעצלנות אלא לחרדה. זו מלחמה קבועה בין הטווח הקצר לטווח הארוך, למשל בין הרצון שלי לראות טלוויזיה לידיעה שלי כמה חשוב להתעמל או בין הרצון בשוקולד לעומת השאיפה לדיאטה. כמובן שאלו שנמנעים מדיבור מול קהל מכירים את התופעה: תמיד יש סיבה לדחות בשבוע או לבקש ממישהו אחר גם כשברור שהקריירה תרוויח המון מעמידה מול קהל.

בסוכות קיימנו דיון במפגש בוגרים על תופעת ‘אחרי החגים’ והגעתי למסקנה שהימנעות מדיבור מול קהל היא למעשה שתי בעיות נפרדות, עם פתרונות נפרדים.

בעיה 1: דחיינות בלדבר מול קהל

כאן הבעיה היא הימנעות פשוטה, שבה אנשים נמנעים מלנצל הזדמנויות גם אם יש להן ערך רב, או ממציאים תירוצים כדי להתחמק מביצוע מטלות אפילו במחיר יקר. שתי דוגמאות: כלכלנית שמגיעה לישיבות עם שני סלולריים, וכשתורה לדבר מגיע היא מחייגת מאחד לשני ואז ‘מתנצלת’ שיש לה שיחה דחופה, וסטודנט למשפטים שלא היה מסוגל להציג עבודה ונכשל בסמינריון. למזלו סדנה אצלנו פתרה לו את הבעיה.

הפתרון: לקחת את עצמנו בידיים, כל הזמן.

ישנם כמה פתרונות לטווח קצר שאני מלמד בקורס, למשל בניוזלטר ישן הראיתי איך כעס יכול לנצח פחד. אפילו יותר טוב, זה למצוא פרטנר ש’יכריח’ אותנו. והכי טוב זה לתרגל במסגרת מקצועית שמספקת כלים לפחד קהל בנוסף להזדמנויות תירגול. למשל מועדון דיבייט או מפגשי תירגול יעודיים.
העיקר זה מאמץ רצוף וקבוע: להזכיר לעצמנו כל הזמן לא לוותר.

החדשות הטובות הן שכמו בדיאטה ואימון גופני, כשמתאמנים במשהו הרבה הוא נהיה פחות קשה (אלא אם אתם במעגל היזון של ביקורת שלילית שגורמת להגברת לחץ וכך לפגיעה בנאום, שאז תירגול ללא תמיכה לא עוזר כלל).
אז דברו איתנו, מיד אחרי החג!

בעיה 2: דחיינות בללמוד לדבר מול קהל

לכאורה, יש בשוק פתרון פשוט להימנעות ודחיינות בלרכוש כלים למזער את הפחד קהל, וכך למנוע את הסיבה לדחיינות וההימנעות. הפתרונות לפחד קהל קיימים, ואפקטיביים. אם קיבלתם את המייל הזה כנראה שאתם עוקבים אחרי מספיק זמן לדעת שאני מתחייב בכתב להצלחה שלהם, ועושה את זה מ-2007 (בנובמבר נחגוג יומולדת 16. תנו עוקב בפייסבוק כדי לקבל הזמנה!), ואתם גם בטח מבינים שאילו לא עמדתי מאחורי ההתחייבות הייתי מוצף בתביעות או בשיימינג.

בפועל כמובן, יש לנו 3,900 בוגרים (הנה המכתבים שלהם), שזה המון, אבל זה עדיין משאיר כמעט 2 מיליון ישראלים עם פחד קהל. אז למה אנשים עדיין נמנעים מתהליך טיפול?

בגלל סקפטיות. כמו בפרסומת הישנה להתקרחות, אנשים עם פחד קהל לא מאמינים שיש פתרון יעיל ואפקטיבי לפחד קהל. (זו היתה היתה הסיבה שמ-2007 אנו נותנים התחייבות של 100%) וכמו בפרסומת, הם נשארו קרחים מכאן ומכאן.

הפתרון: לקפוץ למים. ולהפיל את הסיכון שהם קפואים על מישהו אחר.

הצד החיובי בדחיינות של ‘אחרי החגים’ הוא בזה שכאשר אחרי החגים מגיע, אנחנו צריכים לקחת את עצמנו בידיים. ומה שקורה אז זה שלפרק זמן קצר אנחנו מרגישים יותר מוטיבציה ונחישות להשלים דברים שדחינו הרבה זמן. אז הזמן לקפוץ למים הוא עכשיו.

אבל אם דחיינות היא גם חרדה, צריך לטפל בסיכון. בחשש. אז ההמלצה שלי היא שתפילו את הסיכון לכישלון עלינו. תתחילו בלבדוק מי האנשים שהפחד קהל שלהם טופל – למשל תקפצו למפגש תירגול. או שתעשו שיחת איבחון כדי לראות אם אתם מתאימים. או פשוט תמלאו פרטים ותשמעו איך זה עובד.

העיקר שלא תיתנו לעוד שנה מהחיים שלכם לעבור עם פחד קהל!