טיפ: להרגיש פחות פחד קהל מאחרים באפס מאמץ
הפרדוקס של הפחד קהל נמצא מסביבך בכל מקום. אפילו במשפט הקודם. הפרדוקס הוא שאי אפשר לראות את הפחד קהל.
ומי שיכול להפוך את הבנת הפרדוקס הזהליכולת רגשית ירגיש בטחון גבוה משל אחרים מול קהל, תוך שניה.
איך נראה פחד קהל ‘רגיל’
פחד קהל רגיל הוא לרוב חוויה מאד בודדת. רוב הסובלים מחרדת קהל עושים מאמץ רב כדי להסתיר אותה: הם יימנעו, יקצרו, ייתנו לאחרים או ינסו להעמיד פנים שהכל בסדר. הם גם לא יספרו על החרדה לאף אחד מלבד הקרובים ביותר. המחיר של הגישה הזו היא תחושת בדידות – כאילו כולם מסביבי בסדר ורק לי יש חרדה. בואו נסתכל על מקרה ‘רגיל’ כזה, ומה קורה כאשר בועת הבדידות מתפוצצת.
ליליה שפדוב היתה סטודנטית למשפטים ומנהלת זוטרה ברשות המסים כשהחליטה לטפל בפחד קהל שלה. התפקיד שלה דרש להעביר תדריך בוקר פעמיים בשבוע והחרדה הפכה את המטלה הזו לסיוט. התירוצים שלה להימנע (‘אני לא טיפוס של בוקר’) לא התקבלו בעין יפה על ידי האחמ”שים האחרים שציינו בפניה שאף אחד לא אוהב לקום מוקדם ולהגיע ראשון. כשהמלחמות הפכו בלתי נסבלות היא החליטה להפסיק לברוח ונרשמה לקורס לטיפול בחרדה.
אחת המטלות הראשונות בקורס היתה להפסיק להימנע, וליליה החליטה ‘להתאבד’ על המטלה. היא בישרה לשאר המנהלים שכחלק מהטיפול שלה בחרדה היא תיקח מעכשיו את כל התדריכים בכל הימים שהיא במשמרת. הם כמובן מאד שמחו ופירגנו לה על האומץ והכנות.
חודש וחצי אחר כך ליליה הרגישה שהיא ניצחה את החרדה שלה, לפחות ביחס לתדריכים, והחליטה שהגיע הזמן לחזור לעומס עבודה רגיל. היא ניצלה את ישיבת המנהלים לעדכן את הקולגות שלה שהחגיגה תסתיים בשבוע הבא, ושהם מתבקשים לחזור ולשבץ את עצמם לתדריכי בוקר.
ככה נראה פחד קהל רגיל. וכך גם נראית התמודדות אמיצה וחזקה עם הפחד הזה. יציאה מאזור הנוחות, רכישת יכולות רגשיות ומקצועיות, ושימוש ביכולות האלו כדי להופיע בבטחון מול קהל. זה לא היה קל, אבל זה עובד.
הפרדוקס: איך נראה פחד קהל כשמפסיקים להסתיר אותו
ברגע שמפסיקים להסתיר את החרדה, זה עשוי לאלץ את אלו מסביבי שיש להם חרדה נאלצים להפסיק להסתיר אותה. במצב כזה אני פתאום מגלה שאני מוקף באנשים עם חרדה, וההשפעה היא חזקה מאד ומהירה מאד. ראינו המון אנשים שעשו קפיצת מדרגה מדהימה בחרדה שלהם ברגע שהם הפסיקו להסתיר אותה.
בואו נחזור לסיפור של ליליה. בסיום אותה ישיבה, אחת האחמ”שיות ליוותה את ליליה למסדרון.
“ליליה”, היא שאלה בזהירות, “אולי בכל זאת תוכלי להמשיך עם התדריכים רק במקומי? אני מפחדת מהדברים האלו מוות, ואפילו אין לי אומץ לעשות קורס לטפל בזה”.
ליליה מלמלה משהו לא מחייב והמשיכה למשרד שלה. מישהו כבר חיכה לשם. אחד האחמ”שים ישב שם וניגש אליה מיד כשנכנסה.
“תגידי”, הוא אמר, “את כזאת תותחית בתדריכים עכשיו. אולי תוכלי לפחות לעשות את התדריכים שלי? אני בלחץ מטורף כל פעם שיש לי תדריך, ואצלך זה כבר בא בקלות.”
עד סוף היום ליליה גילתה שלמעשה לכל האחמ”שים מלבד אחת היה פחד קהל מטורף שהם הסתירו מכל הסביבה. למעשה הויכוחים על תדריכי הבוקר בכלל לא היו קשורים לבעיה לקום מוקדם – זה פשוט היה התירוץ שכולם המציאו, בדיוק כמוה, כדי להימנע.
וזה האבסורד. מרוב שפחד קהל מקיף אותנו אנחנו לא רואים אותו.
הפרדוקס של הפחד קהל מורכב מהסתרה, והסתרה של ההסתרה.
מצד אחד מחקרים מראים שחרדת קהל היא הפוביה הכי נפוצה בעולם – 70-80% מהאוכלוסיה סובלים ממנה במידה כלשהי. זה אומר שרוב מוחלט מהעובדים והמנהלים שסובבים אותנו כל יום סובלים מפחד קהל. במקרים הקלים הם יהיו קצת בלחץ וירגישו דופק מוגבר וחוסר ריכוז, במקרים החריפים הם יסבלו מסימפטומים חריפים יותר כגון רעידות, הסמקה, גמגום או בלק-אאוטים.
אבל באופן פרדוקסלי, המקרים הבינוניים יתאפיינו במשהו אחר לגמרי: הימנעות. הם יחפשו ימצאו תירוצים לא לדבר, יתחמקו ממצגות, ובדיונים יסתפקו בלומר משפט פה ומילה שם, כדי שלא ישימו לב אליהם.
ולכן מה שקורה זה שהרוב המוחלט של האנשים עם הפחד קהל הם בלתי נראים.
וכך קורה שכשאנחנו מסתכלים על שוק העבודה שלנו אפשר בקלות לחשוב שפחד קהל הוא היוצא מן הכלל שמשפיע על אנשים בודדים. בפועל כל חדר שתיכנסו אליו בקריירה שלכם יכיל אנשים עם פחד קהל. רוב החדרים שתיכנסו אליהם יהיה רוב של אנשים עם פחד קהל. והסיבה שאנחנו לא רואים אותם סובלים מחרדת-הקהל היא שהם כל כך נמנעים מדיבור, שאין מה לראות.
כמובן שלתופעה כזו יש השלכות מרחיקות לכת. הראשונה היא הגברת הדחף להסתיר. הרי אם כולם מסתירים, נראה לכל אחד מאיתנו כאילו ‘אני היחיד עם החרדה’, כלומר חריג ובעייתי. במצב כזה המסקנה המתבקשת היא שכדאי לי להסתיר את החרדה כדי לא להיות יוצא-הדופן. ולכן כל אחד מסתיר עוד יותר.
וזה נהיה עוד יותר גרוע: כל ההסתרות האלו רק מגבירות את החרדה. כי עכשיו אני לא רק בחרדה, אלא גם מסתיר דברים שעשויים להתגבלות. ולכן החרדה הגדולה יותר – שממנה סובל כל מי שבקבוצה – דוחפת כל אחד עמוק יותר לתוך ה’ארון’.
הפתרון? לצאת מהארון. עם עזרה מקצועית.
הפתרון מורכב מכמה שלבים, אבל הראשון מביניהם הוא להיכנס לקבוצה תומכת שמאפשרת את השיתוף והפסקת ההסתרה. קבוצה שבה כולם סובלים וכולם גלויים לגבי זה שהם סובלים. במצב הזה החרדה לא נפתרה עדיין, אבל היא חוזרת למימדים ה’רגילים’ שלה.
במקרה של ליליה, זה קרה כבר בסבב ההיכרות הראשון של הקורס:
” היה סבב וכל המשתתפים סיפרו על החרדה החריפה שהביאה אותם להגיע לקורס ולשלם עליו אלפי שקלים.” היא נזכרת, “וכולם שם נראו כל כך ‘נורמליים’ שלא הבנתי על מה הם מדברים – רופאים, סטודנטים, חיילים, מנהלים – בקושי ראו עליהם משהו. אבל סיפורי הזוועות שלהם היו ממש כמו שלי. כולם הסתירו. כולם פחדו שיראו עליהם. כולם אמרו שזו הפעם הראשונה שהם מספרים בגלוי על הבעיה”.