כיצד פועלת החרדה החברתית

חרדה חברתית היא כמו הצגה בשלוש מערכות:  יש את החשש המקדים שלפני האירוע, יש את התקף החרדה האקוטי בזמן האירוע, ויש את ההלקאה העצמית שאחרי האירוע.  במאמר זה נבין כל אחד מהם ואיך לפתור אותם.

מה קורה לפני אירוע חברתי?

האדם הסובל מחרדה חברתית מעסיק את עצמו באופן אובססיבי במחשבות על האירוע. לא מדובר בהכרח באירוע חברתי משמעותי כמו מסיבת בר מצווה או חתונה אלא לעיתים מדובר באינטראקציה חברתית מינורית כמו ביקור בחנות בגדים (אינטראקציה עם המוכרת). הוא “מריץ” תרחישים לגבי מה שעומד להתרחש והתהליך הזה הולך ומעצים את

החרדה יותר ויותר. כך, כשאותו אירוע חברתי סוף סוף מתרחש האדם מגיע אליו כשהוא כבר כולו “טועון” במחשבות קטסטרופליות.

 מה קורה במהלך אירוע חברתי?

בניגוד לפוביות אחרות, אילו הסובלים מפוביה חברתית מתקשים להימנע ממקור הפוביה. רובם מנהלים אורח חיים יחסית מתבודד אבל עדיין נמצאים באינטראקציה עם אנשים בסופר, בבנק, בלימודים, באירועים משפחתיים ובאירועים חברתיים לעיתים מזומנות. יחד עם זאת, על אף החשיפות הללו, החרדה החברתית נמשכת. למה זה קורה? הרי בטיפול בפוביות אחרות, מטפלים טוענים שכל מה שצריך לעשות זה להיחשף בהדרגתיות לגורם הפחד. הסיבה היא – התנהגויות בטחון.

מדובר באותן התנהגויות שאנשים הסובלים מחרדה נוקטים בהן על מנת לצמצם עד כמה שניתן את תחושת החרדה. כמה דוגמאות להתנהגויות של חוסר בטחון: אי יצירת קשר עין, דיבור לוחש, שינון חוזר ונשנה של מה שעומדים לומר, ישבה שלא במרכז כדי לא לבלוט, שימוש בווטסאפ או במיילים במקום דיבור ישיר ועוד. כאשר מצבים חברתיים עוברים בהצלחה, האחד החרד מייחס זאת להתנהגויות הבטחון במקום לעצמו. כך הוא אף פעם לא חש מסופק במהלך ואחרי אירועים חברתיים.

אנשים הסובלים מחרדה חברתית לא רק פחות מודעים לגירויים/רמזים חיצוניים אלא שגם אותם גירויים/רמזים שהם כן מודעים להם, הם מפרשים באופן מוטה ושלילי. כל מבט, הערה או התנהגות של האחר מתפרשת כסימן למחשבה שלילית כלשהי כלפי האדם החרד. בנוסף, אחת הבעיות המרכזיות היא המודעות המוגברת למסרים או היגדים אישיים אשר יוצרים תפיסה מעוותת של מצבים חברתיים. למשל, מישהו שמפחד שאנשים סביבו ירגישו בחרדה שלו ויחשבו בגלל זה שהוא מטומטם מיד ירגיש בפעימות הלב המואצות או בתחושת החמימות הקלה בשל העוררות המוגברת ויהיה מרוכז בסימנים הגופניים לחרדה במקום במצב החברתי. הוא יהיה  בטוח שכל האחרים חשים בדופק המואץ או בסומק ומפרשים זאת כחולשה שלו.

מה קורה אחרי אירוע חברתי?

לאחר אירוע חברתי האדם החרד מנתח את כל האינטראקציה שהתרחשה בדייקנות מיקרוסקופית. מאחר ובמהלך האירוע האדם החרד סינן את כל אותם סימנים להצלחה חברתית (אנשים חייכו אליו, בירכו אותו לשלום, החמיאו לו, התעניינו בשלומו, הזמינו אותו לשבת לידם וכד’) או לחלופין פירש אותם באופן שלילי (הזמינו אותו לשבת במחיצתם כי ראו שהוא משועמם או לא חש בנוח וריחמו עליו, בירכו אותו לשלום רק מתוך נימוס, התעניינו בשלומו כי הוא נראה רע, חרד או בדיכאון וכד’), הרי שהניתוח הזה לעולם לא יביא לתוצאות חיוביות. במקום, את החרדה העצומה שחש קודם מחליפה בושה גדולה על שהתנהג כפי שהתנהג. המסקנה המתבקשת והמצערת היא שאותן מחשבות ותחושות שהיו לפני האירוע היו מצדקות ואיששו את התפיסה הכללית של האדם החרד על עצמו (“כמו שידעתי, כולם חושבים שאני מטומטם” או “מה חשבתי? ידעתי שאני סתם אעשה מעצמי צחוק. עכשיו ברור לכולם שהבטחון העצמי שלי נמוך”).

מה קורה כאשר האדם החרד מצליח להימנע מאירוע חברתי?

אם האדם החרד נמנע מאירוע חברתי בגלל החרדה, בטווח המיידי הוא יחוש הקלה עצומה, הסכנה חלפה. עם זאת, בהמשך הוא יחוש בושה גדולה ויכעס על עצמו על כך שלא הצליח לעמוד באתגר.

איך נפטרים מחרדה חברתית?

הפתרון לחרדה חברתית מחייב טיפול בשלושת המרכיבים באופן בו זמני: גם בחרדה, גם בסימפטומים שנובעים ממנה, וגם בביקורת העצמית שיוצרת אותה.

הכי קל לטפל בסימפטומים- פתרון סימפטומטי הוא החלק הכי קל שנותן תוצאות מהירות.  רעד בקול נפתר בעזרת תרגילי נשימה, בלק אאוטים בעזרת טכניקות זיכרון ומבנה, וכד’.  זה לא מעלים את החרדה, אבל מקל על הבעיה, ומונע מחרדה נקודתית להפוך לכישלון שעליו תהיה הלכאה עצמית לשנים.

החרדה עצמה מטופלת בעזרת טכניקות קוגניטיביות (לדוגמה CBT או NLP) שבהן אפשר לזהות את המחשבות השליליות שהופכות אירוע סתמי לסכנה נוראה.  אפשר גם להשתמש בתרגילי נשימה ודמיון כדי להוריד את החרדה.

הביקורת העצמית נפתרת באמצעות שיפור המקצועיות בהופעה.  אם אני מפחד לשעמם או לומר דברים מביכים, חשוב ללמוד לדבר היטב ובמקצועיות כך שהמסרים שלי תמיד יהיו מעניינים ומקצועיים.

שלושת המרכיבים האלו מעצימים זה את זה, ולכן לפתור רק אחד מהם כמעט ולא ישפיע. זו הסיבה שכל קורס שלנו עובד על כל אחד מהם כל הזמן. רוצים לשמוע עוד? דברו איתנו. נשמח לספר!