איך אנחנו נראים מבחוץ – משבר ההסברה הישראלית

אחת הבעיות העיקריות של ישראל בתחום ההסברה היא שאנחנו רואים כל דבר מהפרספקטיבה שלנו, כמו שהנרי קיסינג’ר אמר פעם – “לישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים המופעלת בחוץ.

מה שקיסינג’ר לא אמר, זה שבארצות הברית ובארצות נוספות ישראל איננה עניין של מדיניות חוץ, אלא חלק ממדיניות הפנים – כך כשארדואן משתמש במשט לצבור נקודות לקראת הבחירות באוקטובר, וכך כששרה פיילין תוקפת את אובאמה על ההתנחלויות.

לכן, ההסברה הישראלית מסובכת יותר מאשר ההסברה של כל מדינה אחרת בעולם, אבל מתנהלת כאילו היא עניין נלווה. בהשאלה אפשר לומר שאילו ההסברה היתה צה”ל הוא לא היה נראה כמו תקיפת הכור בעיראק אלא כמו גבעת חלפון.  במאמר זה אנחנו מצביעים על התקלות העיקריות במדיניות ההסברה הישראלית, ובמאמר הבא מציגים טיפים לשיפור ההסברה עבור המדינה ועבור אזרחים.

‘אם זה בעברית לא שומעים את זה’

יש המון ישראלים, כולל פוליטיקאים בכירים למדי, שמתנהגים כאילו הם חושבים שמה שהם אומרים בעברית לא נתפס ומתורגם לשפות זרות ונבחן בחו”ל. כתוצאה מכך הם מרשים לעצמם להגיד הרבה מאד דברים שגורמים לדיפלומטים הישראליים למרוט את שערות ראשם. לדוגמא, השר מופז מתראיין ב’שבתרבות’ בבאר שבע ומתייחס לאיום האיראני, ומופתע כאשר הבי.בי.סי מדווח על כך וגורם למחיר הנפט לקפוץ. באשמת ישראל, כמובן…

אז מה לעשות? הבעיה כאן היא לא רק של הפוליטיקאים אלא גם של הציבור הישראלי בכללו. אנחנו מסרבים לקבל אמירות דיפלומטיות שמושמעות לצרכי חוץ והסברה, ודורשים מהפוליטיקאים שלנו לדבר ‘דוגרי’. לכן חשוב לתת לפוליטיקאים ספייס להתבטא בצורה מתונה יותר, ולמעשה לדרוש מהם להישמע יותר אחראים כאשר יש מיקרופון בסביבה.

אבל חמור מכך, גם הציבור הישראלי לא מודע לכך שכציבור הוא נבחן על ידי התקשורת העולמית. לכן כאשר בהפגנות הימין קוראים לאובאמה ‘חוסיין’, ‘הכושי הזה’ ו-‘המוסלמי מקניה’,או כאשר בהפגנות שמאל קוראים לכל אירוע בשטחים ‘פשע מלחמה’, המסר הזה יוצא החוצה.

אז מה עושים? חשוב שכציבור נקפיד למנוע את הלגיטימציה מכל חבר או מכר שנוקט בפעולה שלא הייתם רוצים לראות על השער של הניו-יורק-טיימס, במיוחד אם אותו חבר הוא מהצד שלכם של המפה הפוליטית (אתם לא באמת תצליחו להשפיע על מי שבצד השני). אפשר לעשות זאת באמירה כמו ‘אולי יש מסר אחר באותו כיוון שלא ייפגע במדינה של כולנו?”. ואם לא בא לכם לריב, אפשר פשוט לעקם את האף, בגלל שאם כולנו נעקם את האף על אמירות כאלו, אותם אנשים ייבחרו אמירות דומות שלא פוגעות במדינה. קמפיין עיקום אף (frown campaign) עבר טוב כאמצעי לעשות דה-לגיטימציה לביטויים גזעניים בארצות הברית.

בעיית פרספקטיבה

אנחנו כל כך מופתעים שלמסר שלנו, שנראה לנו עצמנו כל כך משכנע, מתייחסים בחוץ במשיכת כתף. הרי זה נורא שיש קסאמים על שדרות שהרגו 14 אזרחים ב-10 שנים. מה שאנחנו מפספסים זה שמבחוץ 14 הרוגים ב-10 שנים זה מעט מאוד, וזה קורה בטפטוף של אחד בכמה חודשים. כל איזכור של הטילים האלו כהצדקה להפצצות המאסיביות שלנו בעזה (160 שוטרי תנועה הרוגים בדקה הראשונה של עופרת יצוקה) -נראה בחוץ כקטנוניות. למעשה אנחנו שוכחים שמה שמציק לנו פשוט לא עד כדי כך משכנע בחו”ל. ואז אנחנו חושבים שאם נדאג להפיץ הסברהב עוד מקומות, או לשלוח דוברים יותר שוטפים פתאום העולם יישתכנע.

הדוגמה הכי קיצונית לכך היא הקמפיין ההיסטרי לשחרורו של גלעד שליט, אשר מתנהל באופן שכלל אינו מתחשב בשאלה ‘איך הקמפיין נראה מבחוץ?’. החמאס רואה מהקמפיין לחץ ישראלי לסגור עיסקה בכל מחיר (וכל סוחר מתחיל יודע שזו הזדמנות להעלות מחיר), ומנגד הוא איננו מוטרד כלל מהשפעת הקמפיין עליו ועל קהל המטרה שלו, בגלל שהקמפיין כלל אינו מנסה לשכנע את הפלסטינאים לשחרר את שליט (לדוגמה- הקמפיין כולו בעברית). לכן הקמפיין הזה לא באמת מקדם את שחרורו של שליט ואולי מעכב אותו. ומכיוון שהקמפיין נהנה מאהדה גדולה והשתתפות כמעט מלאה של הציבור הישראלי נובע מכך שכל אותם אנשים בכלל לא מצליחים לראות את עצמם ואת המדיניות שלהם מבחוץ.

אז מה לעשות אחרת: להתחיל כל פעילות הסברה – וכל החלטה מדינית מהשאלה איך זה ייראה מבחוץ, ולהבין שהפרספקטיבה היא אחרת.

פרסומת: קורס לדיבור מול קהל באנגלית

הקושי שיש להרבה ישראלים בהעברת מסרים בחו”ל לא נגמר רק בהסברה: לרבים מאיתנו יש בעיה גם לקיים משא ומתן עסקי או להעביר מצגת בכנס אקדמי. משום כך קורס טוב לדיבור מול קהל בחו”ל צריך לכלול לא רק את הכלים של נאום והרצאה, אלא גם טכניקות לשפר את השטף והדיוק באנגלית, וכלים כדי למנוע אי-הבנות ותקלות בין-תרבותיות.

אז אם אתם צריכים להציג בחו”ל או לדבר עם קהל זר שמגיע לארץ הקורס הזה בשבילכם. הירשמו עכשיו: