פתגם עממי המופיע הרבה בקומדיות אמריקאיות סוג ב’ אומר ‘אם אינך יכול לשכנע אותם – בלבל אותם’ (If you can’t convince them- confuse them) ובאמת דוברים רבים מתשמשים בכשלים לוגיים של עירפול הדיון כאשר הם חשים שאין להם דרך לנצח והם משתדלים לא להפסיד.  

כשלים לוגיים מסוג זה יכולים להיות בולטים ומביכים – למשל כאשר ביל קלינטון היתמם שהביטוי ‘לא קיימתי יחסי מין עם האשה הזו, מיס לווינסקי’ התייחס ליחסי מין מלאים בלבד – אבל גם יכולים להיות מתוחכמים ועדינים מספיק כך שרוב המאזינים לא יריגישו בכך – למשל כמו בסיסמת השיווק ‘משחת השיניים היחידה שנותנת הגנה מעששת והטעם הייחודי’, משפט הנשמע כאילו מבטיח בלעדיות על הגנה מעששת ולמעשה מבטיח בלעדיות על הטעם הייחודי (חוכמה גדולה…) בשילוב הגנה מעששת (דבר שרוב המשחות מבטיחות).

 שימוש בריבוי המשמעויות

קבוצת כשלים לוגיים זו עושה שימוש בפער שבין המשמעות המילולית של מילים המשמשות אותנו לבניית טיעון לבין המשמעות העובדתית שאותן מילים אמורות לייצג.  הדוגמה הקיצונית היא של ביל קלינטון שנתפס בשקר וכאשר ניסה להתפתל החוצה אמר “well, it depends what the meaning of ‘is’ is”

Plurium interrogationum- פשטות יתר

כשל זה מופיע כשמישהו דורש תשובה פשוטה לשאלה מורכבת. כשל לוגי זה הוא סימלם המסחרי של הדמגוגים.
“האם העלאת מסים תועיל למשק או לא? כן או לא?”

Amphiboly – דו-משמעות

כאן נעשה שימוש במושגים שאפשר לייחס להם כמה משמעויות, וכך הדובר יכול להשתמש במושג קיצוני ולהיתמם שכוונותיו לא הובנו.
לדוגמה, יאסר ערפאת הירבה לקרוא לג’יהאד ולהקרבה, אבל ופרשניו בישראל הירבו לציין שהמילה “ג’יהאד” יכולה להתפרש גם כמאבק מוסרי (למשל לעשות דיאטה) על משקל הביטוי ‘מסע צלב’.  דוגמה אחרת היא האופן שבו פוליטיקאים מהימין האמריקאי הירבו לדבר על ‘חוק וסדר’ כאשר הכוונה היתה לשחק על הפחד של בוחריהם מפני אפרו-אמריקאים.  בשני המקרים יעילות השימוש בכשל הלוגי תלויה בכך שהקהל מבין היטב את הרמיזות.

Accent – שינוי הטעמה בטיעון

זהו משחק לשוני המתאפשר רק ברטוריקה שבעל פה, והוא נשען על היכולת להדגיש מילים שונות במשפט.  באופן זה  מצליחים פוליטיקאים לומר דברים קיצוניים מאד כאשר הם מדגישים את המילים המתונות
“אל לנו לדבר סרה בחברנו” לעומת  “אל לנו לדבר סרה בחברנו“.
די קשה להסביר כשל לוגי זה במאמר כתוב, ולכן מי שרוצה יכול לצפות במרלון ברנדו משחק את מרקוס אנטוניוס במחזהו של שייקספיר ‘יוליוס קיסר’ ומצליח להסית את ההמון נגד ברוטוס, כאשר לאורך הנאום הוא מכנה את ברוטוס ותומכיו ‘אנשים של כבוד’ בטון שהופך בהדרגה מטון של כבוד, לטון של ספקנות, לטון של ליגלוג, לטון של שינאה.

 החלפת נושא

Red herring – הסטת הדיון

כשל זה מבוצע כשמישהו מכניס חומר לא רלוונטי לנושא שבדיון, כך שתשומת הלב הכללית מופנית מהנקודות שהועלו, ולכיוון מסקנה אחרת. שיטה זו יכולה לפעול על הקהל אבל לפעמים היא עובדת טוב יותר על דוברים יריבים שמאבדים את שיווי משקלם.
דוגמה של דיון המסיח את דעת הקהל היא”אתה טוען שעונש מוות לא באמת מרתיע פושעים, אבל מה עם קורבנות הפשע? איך אתה חושב שחברי המשפחה שנותרו מרגישים כשהם רואים שהאדם שרצח את בנם נשאר בכלא על חשבונם? זה בסדר שהם ישלמו כסף כדי להאכיל את רוצח בנם?”.
לעומת זאת, דוגמה של הסחת דעת הדובר היא האופן שבו כל פעם שבן גוריון היה נקלע למשבר קואליציוני או למבוכה פוליטית הוא היה דואג לשרבב את המילים ‘אלטלנה’ ו-‘התותח הקדוש’ לנאומו בכנסת ואז מתרווח בכיסאו וצופה במנחם בגין יורק אש וגופרית, ובתקשורת שוכחת מהבעיה המקורית.  ברמה האישית עבדתי במשך כמה שנים עם פרטנרית לדיבייט שהיתה פמיניסטית לוחמנית, ובכל פעם שמישהו מיריבינו היה מזכיר נושא של זכויות הנשים (אפילו בדיבייט על ניסויים בחיות או העלאת שכר לימוד) היא היתה מבזבזת חצי מהזמן שהוקצב לה כדי להגן על כבודן של בנות מינה.

Ignoratio elenchi – תשובה טובה לשאלה אחרת

כשל זה הוא בעצם להציג טיעון אחד, אבל לטעון בלהט בזכות טיעון אחר. כך שלטיעון שלך אין שום קשר לוגי עם המסקנה.
לדוגמא, סיינטולוג עשוי לומר שהוא עומד להסביר מדוע הסיינטולוגיה אמת. אם אז הוא טוען באריכות שהסיינטולוגיה עוזרת עד מאד להרבה אנשים, לא משנה עד כמה נכון יהיה הטיעון שלו, זה לא עוזר לו להראות שסיינטולוגיה אמת.
למרבה הצער, טיעונים לא רלוונטיים שכאלה נוטים דווקא להצליח בעבודתם. זה כנראה כי הם גורמים לאנשים להסתכל על המסקנה שהתבקשו לקבל באור חיובי יותר. 

לא זאת השאלה

גישה זו אינה חלק מדיבור מול קהל במובנו הקלאסי אלא יותר עוסקת בהופעה בתקשורת (ברדיו ובטלוויזיה, בעיקר) ובה כאשר הדובר מקבל שאלה שאינה נוחה לו הוא מתחמק ממנה בכך שהוא משיב על שאלה ‘חשובה יותר’ כביכול.
גישה זו יובאה לישראל על ידי ביבי נתניהו מארצות הברית, ובמשך כמה שנים איפשרה לו חופש כמעט מוחלט בראיונות התקשורתיים מול מראיינים שלא ידעו כיצד להתמודד איתו.  עם השנים אימצו פוליטיקאים כה רבים את השיטה שכיום היא נחשבת לשקופה מדי, והביטוי ‘לא זאת השאלה’ נתפס כקלישאה לניסיון התחמקות.  המראיינים מצידם למדו שעליהם לסגור את השאלה מכל קצוותיה וכיום הם שואלים שאלות באורך של נאום קצר.

הירשם עכשיו לקורס רטוריקה ושכנוע