חלק א’ – נאום ברוטוס

ראשון נואם ברוטוס.  זהו נאום נאום קצר וסוחף. הקהל אמנם מופתע זועם ודורש הסברים, אבל מכיוון שהעם חשד בקיסר וחשש ממנו, ברוטוס יודע שהקהל תומך במעשיו ואינו מרגיש צורך לנמק את הרצח.  במקום זה הוא עוסק בעיקר בהגנת שמו הטוב מפני האשמה בבגידה (הוא היה בנו המאומץ של קיסר) ובהכפשת מי שמערער על מוסריות דבריו ומעשיו.

הנאום מצליח, וכאשר אנטוניוס קם הקהל דורש את דמו, וברוטוס מבקש להרשות לאנטוניוס לחלוק כבוד אחרון לקיסר.  איזו טעות.

Not that I loved Cæsar less, but that I loved Rome more. Had you rather Cæsar were living, and die all slaves, than that Cæsar were dead, to live all free men?

As Cæsar loved me, I weep for him; as he was fortunate, I rejoice at it; as he was valiant, I honour him; but, as he was ambitious, I slew him. There is tears for his love; joy for his fortune; honour for his valour; and death for his ambition.

לנאום השלם

נאום מרקוס אנטוניוס

נאומו של אנטוניוס ארוך בהרבה ומרשים בהרבה.  הוא יודע שהוא מתחיל מנקודה חלשה מאד, ובראשית דבריו הוא מקפיד להצטנע ולהסתיר את כוונותיו – “לא באתי לשבח את קיסר אלא לקבור אותו” הפך לציטוט קלאסי.  אנטוניוס מזכיר להמון את מעשיו הטובים ואת הישגיו של קיסר.

בהדרגה, אנטוניוס מעביר את האשמת הבגידה ברפובליקה והנסיון להשתלט עליה מקיסר המנוח לחבורת הקושרים שרצחה אותו. הוא מתחיל בעירעור על הנימוקים שלהם לרצח, אחר כך על הפטריוטיות שלהם, ולבסוף על האנושיות שלהם.  בתרגיל רטורי מבריק הוא משתמש כל הזמן בביטוי “הלא הם אנשי כבוד” כאשר בהדרגה הביטוי הופך ממחמאה כנה, לשאלה מסקרנת, לאחר מכן ללגלוג ואז לציניות ולבסוף לקללה ולהאשמה.

בסיום הנאום ההמון כבר זועם ומוסת ומסתער על ברוטוס וחבריו שנאלצים להימלט ובהמשך המחזה מוצאים להורג. גורלו של אנטוניוס אגב, לא טוב בהרבה והוא נהרג בקרב ימי נגד מי שיהיה אוגוסטוס-קיסר.  לפחות ניצבת לצידו בקרב בת זוגו עד לסוף המר – המלכה קליאופטרה.

I come to bury Cæsar, not to praise him. The evil that men do lives after them, The good is oft interred with their bones; So let it be with Cæsar. The noble Brutus  Hath told you Cæsar was ambitious; If it were so, it was a grievous fault, And grievously hath Cæsar answer’d it.

וויליאם שייקספיר

המחזאי הבריטי כתב את “יוליוס קיסר” במאה השבע-עשר, כלומר יותר מאלף וחמש מאות שנה לאחר האירועים. אולם בזכות תחקיר מפורט (שייתכן ונשען על מקורות שלא הגיעו לידינו) והבנה מעמיקה של נפש האדם ושל הפוליטיקה בחצר המלוכה הוא נותן תיאור מהימן-למראה מבחינה היסטורית ובעל רבדים מעמיקים.

קיימת טענה כי המחזה על קיסר הוא ביקורת מרומזת של שייקספיר על המלכה אליזבת הראשונה.  כאשר יצא המחזה היתה המלכה בשיא כוחה אך כבר מבוגרת, והציבור דאג (ובצדק) מכך שנמנעה למנות יורש מוסכם.  במחזה מציג שייקספיר את הבעייתיות והסכנה מחילופי שילטון לא מוסדרים, ואת החשש מפני מלחמת אזרחים. (עוד על שייקספיר)

רוצים ללמוד רטוריקה?  הירשמו עכשיו