נאום קלאסי: משה דיין בהלוויה של רועי רוטנברג

נאום הספד משה דייןב-1956 משה דיין נושא נאום הספד לחבר קיבוץ נחל עוז ('עוטף עזה') שנרצח על ידי מסתננים מעזה. 
במושגים של היום זהו נאום בשפה טיפה גבוהה, אבל בזמנו הוא נחשב לישיר מאד, פשוט מאד, ודוגמה לעברית החדשה של הצבר.

מבחינה פוליטית,בנאום דיין מציב באופן קר ואכזרי את חוסר הברירה של הצורך בהגנה עצמית לשם קיומה של מדינת ישראל. 

מעניין לראות איך הנאום של דיין נעדר את כל הקריאות לנקמה או ל'תגובה ציונית הולמת' שמווים כיום כמעט כל נאום על חלל צבאי או אזרחי.  במקום זה דיין מטיף לעמידה נחושה ולאי ויתור.  למעשה, אם לא היה מדובר ברמטכ"ל אקטיביסט שניהל ויזם כמה מלחמות (כולל מלחמת סיני, בדיוק חצי שנה ויום אחרי הנאום הזה) היה אפשר לראות בנאום הזה מטיף להתנגדות בלתי-אלימה.

עוד טכניקה מעניינת שדיין מתחיל איתה את הנאום היא בלהבין את הרוצחים של רועי כאמצעי לגרום לקהל להבין את המוטיבציה שלהם, וכך לנמק את הצורך בעמידה החזקה שאליה הוא מטיף.  הטכניקה הזו, שנקראת לפעמים 'טריאנגולציה' היא כלי יעיל מאד בנאומים שנועדו לפנות לקהל שאינו מסכים איתך, או שברצונך לשנות את דעתו.  

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם.

אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו?
שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי.
איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו?
הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז,  ושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים?
שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים.

השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים.

מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו.

אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא -
אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג
את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו.

זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו.
רועי - האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב.
כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו."

 

רוצה ללמוד את תורת הנאום?
לחץ כאן לקורס נאומים
או מלא פרטיך ונתקשר בהקדם

למידע נוסף והרשמה