אוצר מילים בנאום: איך אומרים ‘דוגרי’ בעברית?

מזי כהן שרה על  “מילים יפות ללא כיסוי” כהתייחסות לאופן  שבו בעברית דווקא השפה הגבוהה נחשבת ללא אמינה ולא אמיתית.  לעומתה עידן רייכל שר על כמה קשה לפעמים למצוא מילים יותר יפות מאלה.  אלו שיצליחו להביע בדיוק את המחשבה שלנו. מה שהוא לא הכניס לשיר זה שכשמתרגשים, למשל בגלל אהבה או בגלל קהל גדול, נעשה אפילו יותר קשה למצוא מילים יפות.

בשנים האחרונות אני שם לב עד כמה גברים ונשים מתאמצים למצוא מילים יפות יותר, גבוהות יותר, מרשימות יותר ובסוף נופלים למלכודת של לחץ מיותר.  מול קהל רף הדרישות גבוה יותר ולכן הלחץ מתגבר, והתוצאות יורדות. וחבל – כי נאום זה לא שיר.

וההמלצה שלי, באופן מעשי וגם מטפורי, היא דווקא לקחת  את הנאום “בסבבה”.

למה בעצם קשה לדבר בשפה גבוהה?

כשאני מלמד לדבר מול קהל באנגלית הם מאד מוטרדים מלהיתקע בחיפוש מילה. ככל שהקהל מכובד יותר הלחץ עולה, כי הם מצפים מעצמם למילים יותר גבוהות וכאלו פשוט קשה יותר למצוא. גם החוויה של היתקעות מטרידה מספיק שעצם החשש פוגע בנאום.

הסיבה לקושי היא הפער בין אוצר-מילים ‘פאסיבי’ כלומר אלו שאני מבין כשאני שומע, לבין אוצר-מילים ‘אקטיבי’, כלומר אותן מילים שזמינות לי כשאני צריך לדבר.  ולכן, על אף שיש טכניקות להגדיל את האוצר מילים האקטיבי, לעולם יישאר פער מסויים – ולכן לעולם יהיו מילים שאנחנו מכירים אבל לא מצליחים להפעיל בזמן אמת – ומכאן הלחץ.

למה דווקא בעברית קשה יותר לדבר גבוה?

הבעיה האמיתית היא שאין באמת עברית חילונית גבוהה. עברית היא שפה מאד צעירה, שמדוברת במדינה שבה כולם מכירים את כולם ואין מקום לפורמליות, ולכן השפה הגבוהה מהתנ”ך נזנחה ושפה גבוהה חילונית לא נוצרה. אפילו המנהיגים שלנו – בפוליטיקה, בעסקים או באקדמיה – מדברים מול קהל באותן מילים בהן הם משתמשים ביום יום ונתניהו מדבר ‘דוגרי’. מנחם בגין עוד השתמש מדי פעם בארמית, אבל גם בסלנג כמו “ג’ובניקים” ו-“צ’חצ’חים”. ראשי הממשלה הצברים  מאז – מרבין ועד נתניהו – דיברו כולם ‘דוגרי’.

לכן, מי שמנסה לדבר בשפה גבוהה נכשל בכך לא רק בגלל שקשה למצוא מילים גבוהות תחת לחץ, אלא בגלל שהמילים האלו לא באמת קיימות.

אבל אם הצלחתי לדבר גבוהה-גבוהה, זה בסדר?

אז זהו שלא.  האירוניה היא שנאום בעברית גבוהה לא משדר עומק ומקצועיות אלא דווקא ניתוק ופורמליות בלתי ראויה. נאומים כאלו תמיד מזכירים לי את הטקסים  בבית ספר, ואני לא מכיר מישהו שהצליח להתרגש מלשמוע את סגנית המנהלת מקריאה מהדף את הטקסט הנמלץ שלה.

(ישנם כמה יחידי סגולה שמסוגלים לדבר גבוה ומרגש, אז לטובת הקוראים עמוס עוז ומאיר שלו – לכם יש פטור מהסעיף הזה. אבל לא מהבא).

אז בתכלס’ אפשר גם לדבר דוגרי?

לגמרי!  הקסם של העברית היא הישירות שלה, שמסירה את כל הקישוטים המיותרים ומגיעה ישר לעניין.  כישראלים כולנו למדנו לזהות את אלו שדוברים ‘בולשיט שוטפת’ ויש לנו מעט מאד סבלנות אליהם.  אנחנו מודדים דוברים בעומק של דבריהם – ביכולת לתת דוגמאות ברורות או הסברים שיש מאחוריהם היגיון – ולא בבחירת ‘מילים של שבת’.

זה עובד גם בשפות זרות?

סורי, אבל לא ממש. בוב השפות זרות בהחלט קיים אוצר מילים מיוחד להתבטאות פורמלית. לדוגמה ברוסית וצרפתית נהוג לפנות קהל בגוף שלישי (‘אם יואילו האדונים הנכבדים’) ואילו בערבית קיימת אבחנה בין ערבית ספרותית שמשמשת לאירועים חשובים לערבית מדוברת שמשמת ליום-יום. בנוסף, שפות זרות משמות לרוב חברה מעמדית יותר מהחברה הישראלית שמכבדת ואף דורשת את הבידול הזה.  לכן מי שצריך לדבר מול קהל באנגלית או בשפה אחרת בהחלט חייב ללטש את אוצר המילים שלו לפני שהוא עולה מול קהל.

אז אם תרצו לשפר את השפה שלכם, או ללמוד לחיות עם השפה שיש לכם – צרו קשר 1-800-100-192