נאום יאיר בן-אלעזר במצדה

חשיבות הנאום

בשנים הראשונות לקום המדינה מצדה שימשה כסמל ומודל לחיקוי עבור התנועה הציונית. הנכונות להילחם עד הסוף המר כנגד סיכויים אינסופיים בעבור חירות אישית ולאומית פרטה על נימים עמוקים מאד בדור שהכיר אישית את גיבורי תל חי, גטו וורשה ומחלקת ההר. נאומו האחרון של מנהיג הקנאים במצדה, אלעזר בן יאיר, היה זיקוק רטוורי של הנכונות למות מות-גיבורים ולא להיכנע לאוייב הכובש. הנאום שימש אינספור מדריכים בתנועות הנוער ומש”קיות חינוך כדי להחדיר מוטיבציה ציונית ולהמחיש עד כמה אפשר להיות מחוייביים לחירות מדינית.
לעזר בן יאיר מציג את התבוסה הבלתי-נמנעת, את השיעבוד, העינויים וההשפלה שיבואו בעקבותיה, ומציג את המוות כאלטרנטיבה מכובדת ומוסרית. הוא מצליח (לאחר היסוסים ראשוניים) לשכנע את חבריו לדרך לשחוט את בני משפחותיהם, לאחר מכן לבחור עשרה שיהרגו את שאר הגברים, אחד שיהרוג את יתר העשרה – ואז ייתאבד. כח המנהיגות של בן יאיר, בגיבוי הפחד מפני מעשי הזוועה של הרומאים (שהיו מוכרים היטב לנצורים) מעניק לנאום כח שכנוע מצמרר.

העשורים שחלפו מאז הביאו להתקררות בעמדת הציבוריות הישראלית כלפי לוחמי מצדה. נכונותם של הקנאים הסיקריים לקרוא ליהודים חילוניים בוגדים ולרצוח אותם עוררה חוסר נוחות בימים שלאחר רצח אמיל גרינצוייג ויצחק רבין. המחקר ההיסטורי הראה שהסיקריים הרגו יותר יהודים מאשר רומאים, וכי קבוצתו של בן-אלעזר אמנם התחילה את המרד הגדול כשכבשה את מצדה בשנת 66, וגם נתנה לו אקורד סיום הירואי עם התאבדותה ב-72, אבל באמצע לא באמת נלחמה והעדיפה להישאר מבודדת במצדה ולרצוח פוליטיקאים בירושלים בזמן שהקרבות התרחשו בגליל וביהודה. גם הנכונות להתאבדות – אישית, קבוצתית וגם לאומית נראו עם השנים פחות כאומץ ויותר כאימפולסיביות ילדותית. פחות גטו וורשה ויותר מתקפת 48 השעות במלחמת לבנון 2. פחות “טוב למות בעד ארצנו” ויותר “תמות נפשי עם פלישתים”.
נבסיטואציה זו, נאומו של אלעזר הוא עדיין טקסט רב עוצמה וצורב את הלב, אבל יותר מתוך ייאוש ורחמים ופחות מתוך גאווה והערצה.

לנאום שני חלקים – חלק ראשון קצר ישיר ובהיר (ולטעמי גם יותר מוצלח) בו מדבר בן יאיר מתוך כוח ומנהיגות ומשכנע חלק מהנוכחים אך לא את כולם. כאשר מבחין בן יאיר כי לא כולם משוכנעים, הוא משנה סגנון ועובר לחלק שני מפחיד, מחריד ונואש המונה את הזוועות שנפלו בחלקם של אלו שנכנעו לרומאים ואלו שלחמו בהם עד הסוף המר.

 אלעזר בן יאיר – נאום ההתאבדות במצדה

ו. אולם אלעזר לא חשב להימלט על נפשו. וגם לא עלה על לבו לתת לאחד מאנשיו לעשות כזאת. ובראותו, כי החומה שרופה באש וכי נסתרה ממנו כל דרך-ישועה וכל עצת-גבורה, שיווה לנגד עיניו את כל אשר יעשו הרומאים לו ולאנשיו ולנשיהם ולטפם לעת תגבר ידם עליהם, וגמר בנפשו למות הוא וכל אשר עמו, בחשבו, כי זאת היא הישרה מכל הדרכים במעמד הזה. הוא הקהיל את בעלי-הנפש אשר בקרב חבריו ועורר אותם לעשות את המעשה, בדברו אליהם לאמור:
“הוי אנשים גיבורי-החיל! הן מני-אז קבלנו עלינו, לבלתי עבד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את אלוהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק. והנה הגיעה השעה המצווה עלינו להשלים בפעל-כפינו את משאת-נפשנו, ואל נעטה בשעה הזאת קלון עלינו. ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי-עבדות עם שפטים נוראים – והן זה יהיה חלקנו מאת הרומאים, אם נפל חיים בידם. כי הנה אנחנו היינו הראשונים להרים יד בהם, ואנחנו נשארנו האחרונים להלחם אתם. והנה אני חושב, כי צדקה עשה אתנו אלוהים בתתו בידנו למות מות גיבורים בני-חורין, כאשר לא היה לאל-יד אחינו, אשר באה מפלתם כחתף. והנה גלוי וידוע לפנינו, כי מחר יבוא אידנו, אך הרשות נתונה לנו לבחור מות-גיבורים, אנו ומחמדי-עינינו יחד. הן יבצר מן האויבים להניא את עצתנו זאת, אף כי כל חפצם הוא לתפשנו חיים ! וגם ממנו יבצר לנצח אותם במלחמה. ואמנם מתחלה, לעת אשר קמנו להלחם בעד חירותנו ותלאות רבות מצאונו מידי אחינו, ועוד גדולות מאלה מידי אויבינו, – אולי אז היה עלינו לתכן את רוח אלוהים ולהבין, כי חתם את גזר-דינו על זרע היהודים אשר אהב לפנים. כי לי הוסיף להאיר את פניו אלינו או רק רגע קטן קצף עלינו, כי אז לא הסתיר את פניו מראות את האובדן הגדול הזה ולא הסגיר את עיר-קדשו לאש ולהריסות האויב. ואנחנו – האמנם נדמה בנפשנו להינצל לבדנו מכל זרע היהודים ולשמור על חירותנו, כאלו לא חטאנו לאלוהים ולא דבק עול בידינו – תחת אשר למדנו גם אחרים להרע? התבוננו וראו! הנה הראה לנו אלוהים, כי כל ביטחוננו היה הבל ותהו, בהביאו עלינו צרה נוראה להוביש את תקוותינו הטובות. כי תכונת משגב המבצר לא הייתה לנו לישועה, ועם כל הלחם הנמצא בידינו לשבע והמון הנשק הגדול וכל הכבודה הרבה והעצומה בושנו מכל תקוותינו ולא נוכל להציל נפשנו, – אין זה כי-אם יד אלוהים עשתה זאת! הן לא במקרה הפכה האש הנטויה לקראת האויב את פניה אל החומה, אשר הקימו ידינו. רק אות עברה הוא, גמול חטאותינו הרבות, אשר חטאנו במשובה ובזדון לאחינו בני-עמנו. ואמנם על הדברים האלה לנו לתת דין וחשבון לא לפני הרומאים אויבי-נפשנו, כי-אם לפני האלוהים, ונוח יהיה לנו משפטו ממשפט השונאים. על-כן תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו-נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות. ואחרי-כן נגמול איש לרעהו חסד-גיבורים, ומה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חירותנו אלי-קבר, ולפני מותנו נשחית באש את הרכוש ואת המבצר. ויודע אני נכונה, כי יתעצבו הרומאים אל לבם, אם לא יתפשונו חיים, ויבושו מתקוותם למצוא שלל. רק את הצידה נשאיר להם, למען תהיה לעדה אחרי מותנו, כי לא ספנו ברעב ובמחסור, כי-אם בחרנו במות מחיי-עבדות, כאשר קבלנו עלינו מראש.” לחלק שני

ז. אלה הדברים אשר דבר אלעזר. אך דבריו לא נכנסו אל לבות כל העומדים עליו. אמנם רבים מהרו לשמוע לעצתו, וכמעט ניגשו בתאוות-נפש למלא אחריה, בחשבם, כי טוב ויפה יהיה להם המות. אולם רכי-הלב בהם התעוררו לחמול על נשיהם וטפם ושוו למד עיניהם את המות העתיד לעצמם, והביטו זה אל זה ודמעות עיניהם ענו בהם, כי אין דעתם נוחה מהמחשבה הזאת. ואלעזר ראה את מרך-לב האנשים, אשר לא קמה בהם רוח לשמוע לעצתו הכבירה, וחרד פן ימסו באנחותיהם ובדמעותיהם את לב גיבורי-החיל-אשר הטו אזן לדבריו, ועל-כן לא חדל לדבר על לבם, כי-אם עמד על רגליו מלא קומתו בלב נכון וברוח אדירה ודבר אליהם דברים נשגבים על נצח נשמת האדם (במקור: על דבר אי-המות אלמות של הנשמה). וקרא אליהם בקול גדול וחזק, בנעצו את עיניו בבוכים:  לחלק שני