הקדמה

יומיים אחרי פרוס של המילניום הנוכחי, התאספו מכל רחבי העולם 700 מהאנשים השנונים והמבריקים ביותר לאוניברסיטת סידני, על מנת להתחרות, בפעם העשרים, באליפות העולם בדיון תחרותי (דיבייט).  כאשר הסתובבתי באותו קהל מרתק, ועוד יותר מכך כאשר השתתפתי בתחרות עצמה, ראיתי את הרמה הכל כך גבוהה של ניתוח ורטוריקה אליה מגיעים דוברים מארצות מסויימות.  היתה תחושה של כמעט רפיון ידיים “לעולם לא נוכל להגיע בארץ לרמה שכזו”, מצד אחד, ותחושה מצד שני של “מוכרחים לעשות משהו כדי להעלות את הרמה בארץ”.  אני מקווה מאד שהספרון הזה יהווה את אותו צעד הכרחי במסע של אלף מילין ומיליון מילים.

כמה נקודות מחייבות הבהרה לפני שנתחיל.  מבחינת לשון ושפה, קשה למדי להמציא תרגום מדוייק למושגים האנגליים הרבים הכרוכים בDEBATE.  מאחר ותרגומים מקובלים לחלק מהמושגים אינם קיימים עדיין, עשיתי כמיטב יכולתי להגיע למושג הקרוב ביותר, ועוד יותר מכך השתדלתי לשמור על עקביות (Consistency…) באותם מושגים, ולהצמיד אליהם את מקביליהם האנגליים בפעמים הראשונות שהם מוזכרים.  
בנוסף, מטבעה של השפה העברית שהיא מחייבת אותך לדבר לרוב בלשון זכר.  כמובן שאין הכוונה בשום אופן לפגוע ב51 האחוזים המוצלחים יותר של המין האנושי.  ואני סבור כי חשוב מאד שנשים רבות יותר ישתתפו במועדוני הדיבייטינג כי ההיסטוריה מראה שכמעט כל הנשים שהיו ראשי ממשלה במאה הנוכחית היו דיבייטוריות בצעירותן (מרגרט תאצ’ר ובנאזיר בהוטו למשל עמדו בראש מועדון אוקספורד).
חלקים ניכרים ממדריך זה כתובים בגוף ראשון או בניסוח של המלצה אישית, ויש לכך שתי סיבות.  הראשונה, היא שראיתי מדריך לדיבייטורים של מועדון אוניברסיטת קיימברידג’ שנכתב כך ומאד מצא חן בעיני.  השניה, היא שהדבר מדגיש את משמעותו של מדריך זה.
ספרון זה איננו מתבסס, למרבה הצער, על סקרי דעת קהל ומחקרי עומק פסיכולוגיים, אלא על התרשמויות אישיות שלי ושל אנשים שהכרתי בתחום הדיבייטינג, והדיבור בגוף ראשון מבהיר זאת. כמובן, השתמשתי בחומר שנכתב על ידי גדולים וחכמים ממני, אולם נתברר לי שגם הם, כל אחד בתורו, טרח להבהיר כי האינפאלאביליות (זו תכונתו של האפיפיור שאינו שוגה לעולם…) ממנו והלאה וכי אין חוקי ברזל בדיבייטינג.

מכיוון שהשתדלתי לא לכתוב יותר מדי על דברים שאני לא מבין בהם, ספרון זה עוסק כמעט במלואו בדיבייטינג בסגנון פרלמנטרי-אנגלי סטנדרטי (ארבע קבוצות של שני דוברים כ”א).  לא עסקתי בסגנון של בתי הספר (שתי קבוצות בנות שלושה דוברים), או בסגנון ה”חקירה הנגדית” האמריקאי.  גם לא עסקתי בדיבייט הומוריסטי.  לכל אחד מאלה יש חוקים אחרים ודגשים אחרים.

בקיצור, כולי תקווה שספרון זה יקדם את כל מי שייקרא אותו ביכולתו לשפר את רמת הביטוי והניתוח שלו.  ואם אכן הצלחתי בכך, ולו רק במעט, דייני.