מאמר זה הוא חלק מהפרק המסביר כיצד לסתור טיעונים של נואם יריב. בפרק 6 מאמרים: מהי סתירה, טיעוני נגד, סתירה בעזרת היגיון, סתירה בעזרת עובדות, סתירה בעזרת כללי הנאום, וכיצד לארגן נאום וסתירה.

הסתירה היא ההבדל העיקרי בין נאום עצמאי בציבור לבין דיבייט. כמובן שחשוב שכל צד יציג טיעונים משכנעים משלו, אך בהתנגשות בין שני קווי טיעונים אלו מתרחש הדיון והעימות. כדובר עליך להיות מסוגל לא רק להציג טיעונים בעד עמדתך שאותם הכנת מראש, אלא גם עליך להיות מסוגל להפריך את טיעוני היריב כפי שהוצגו על ידו. בכך נהוג להמליץ כי כל נאום ייפתח בכדקה-שתיים של סתירה של טיעוני היריב. יימות מספר דרכים לסתור את היריב, באופן כללי ניתן לחלק אותן לשלושה סוגים: סתירה עובדתית שבה אני מערער על התקפות של המידע אותו סיפק היריב, סתירה פולמוסית, שבה אני מערער על המהימנות של הטיעונים שלו והקשר ביניהם לבין העובדות המוסכמות על שנינו, וסתירה פרוצדורלית שבה אני משתמש בחוקי הדיבייט כדי להראות כי היריב עשה מעשה פסול.

הבניית הסתירה

יצירת מבנה עבור מתקפת הנגד חשובה כמו הבניית הנאום שלך, במיוחד אם קיימת כמות רצינית של סתירה לבצע. הדרך החלשה ביותר לעשות זאת נקראת “האש האוטומטית”, התחלת הנאום שלך עם רשימה של טענות היריב אותן אתה סותר בסדר אקראי. מצב זה מותיר זמן מועט להדגיש את הנקודות החשובות ביותר או לעסוק בנושאים המורכבים יותר של הדיון. הוא יכול להוביל גם לחזרה על טיעונים, כאשר הסתירה של נקודה מסוימת זהה לסתירה של נקודה אחרת.

גישה יעילה יותר היא חלוקת התגובה לפי נושא. ניתן להשתמש בחלוקת הטיעונים שבה השתמשו יריביך. אם הם מפצלים את הנימוק לשלוש נקודות, לדוגמא, אתה יכול להשתמש בשלוש נקודות אלו כמבנה של הסתירה שלך, אבל דרך מתוחכמת יותר היא להשתמש בניתוח משלך שעוסק בטיעוניהם על מנת לבנות מבנה חדש.

דוגמה לדרכים שונות לארגן את הסתירה

קח לדוגמא את הדיון שהתרחש באחד מהתחרויות הפנימיות בקיימברידג’ שעסק בהצעה, “בית זה ישים מצלמות טלוויזיה בבית המשפט” ( This house would introduce TV cameras to the courthouses ). ההגדרה הייתה שבתי המשפט צריכים להופיע בטלוויזיה, אך רק באישורו של השופט. כל צד במשפט יוכל לבקש מהשופט להגביל את הנגישות כתוצאה מהפרטים האישיים הרגישים במיוחד שקשורים לכך או מכיוון שחש שהמצלמות יכולות ליצור דעה קדומה, והשופט יקבע את ההחלטה הסופית.

הקייס של הממשלה היה מחולק לשלוש נקודות עיקריות:

• שהמשפטים המצולמים בטלוויזיה יהיו טובים יותר עבור הציבור ועבור “זכותו לדעת”,
• הם יהיו טובים יותר עבור מקצוע המשפטים שדימויו האליטיסטי יתבטל אם הציבור יוכל לראות כיצד אנשי המקצוע פועלים לטובת האינטרס הציבורי
• והם יהיו טובים יותר עבור הנאשמים כאשר העין הציבורית הבוחנת תגרום לעיוות הצדק (כמו במקרה של הרביעיה מגילדפורד) להיות פחות סביר.

סתירת האופוזיציה

האופוזיציה התמקדה בנקודה האחרונה. כשהיא מציגה את הדוגמא של אמריקה, היא טענה שרדיפת הסנסציות של הטלוויזיה תפגע בנאשמים. המצלמות תכנסנה דעה קדומה למשפט מכיוון שהשופט יציג בפני האולם כמו במקרה של משפט או. ג’י סימפסון. המצלמות יכולות להפחיד עדים מסוימים שלא יהיו מוכנים להזכיר פיסות מידע עיקריות מסוימות בפני מיליוני צופים. נוסף לכך, הן תהפוכנה את הנאשמים לדמויות ציבוריות, כשהם מכתימים את מעמדם במשך השנים הבאות אם הם ימצאו חפים מפשע. באופן מסוים, האופוזיציה תיארה את המניפולציה של הדימויים בטלוויזיה. ידו של או.ג’י. שלא התאימה לכפפה נחשבה ל”טלוויזיה טובה” אך שעות העדויות המדעיות שהראו שיכול להיות שהכפפה התכווצה לא יצרו רושם ולפיכך היו בלתי נראות. כמו כן הם הטילו ספק בזכות-הציבור-לדעת במשפט העוסק באופן ספציפי באינדיבידואל ולא בציבור באופן כללי. במקום לסתור זאת בפשטות נקודה אחר נקודה,

סתירת נגד של הממשלה

הסתירה של צוות הממשלה התמקדה בנושא. היא טענה שהנימוק של האופוזיציה היה מבוסס על ארבע אי הבנות מהותיות-שאחת מתייחסת למונחי הדיון ושלוש האחרות מתייחסות לאופיו של הסטטוס- קוו.

• ראשית, האופוזיציה לא הבינה את ההצעה. צוות ההצעה אמר שהשופט יוכל להסיר את המצלמות במקרה של רגישות מסוימת או אם היה צורך. כתוצאה מכך, הטיעונים שעסקו בעדים המאוימים היו מוטעים.
• אי ההבנה השניה הייתה קשורה לאופייה של המערכת המשפטית הבריטית. השופטים האמריקאים נבחרים ולפיכך הם חייבים “להציג” היטב על מנת לשמור על תפקידיהם אך לחץ זה לא קיים על השופטים הבריטיים.
• אי ההבנה השלישית הייתה קשורה לאופיים של בתי המשפט הבריטיים. משמעות שיטת החוק הציבורי היא שבאמצעות קביעת תקדים, השופט למעשה מחוקק חוק- לפיכך, החלטתו של השופט תשפיע על אנשים רבים יותר מאשר רק הצדדים המיידיים.
• אי ההבנה הרביעית הייתה קשורה לאופייה של העיתונות הבריטית. למרות שאסור להכניס מצלמות לבית המשפט, העיתונאים רשאים להיכנס לשם ודיווחי הצהובונים שעוסקים במשפטים פתוחים בפני סילופים המוניים. לפחות המצלמות אינן מרעות את המצב והן תאפשרנה לאנשים רבים יותר לראות את המשפט על מנת לגבש דעה. יותר מכך, הנאשמים הופכים כבר היום לכוכבי תקשורת- ארבעת החשודים במקרה של סטפן לורנס נשפטו על ידי העיתונים והאוכלוסייה מבלי שנמצאו אשמים בפשעים כלשהם.

מבנה זה בעל ארבע הנקודות מקנה אמינות ניכרת לסתירה ומקל על ההבנה. כמו כן הוא מועיל על ידי כך שהוא ‘צובע’ באיפיון מסויים את צוות האופוזיציה. האפיון הוא מיומנות שימושית שניתן ליישם אותה בעת הסתירה. נסו לחשוב על פגם רציני המצוי בצד השני שמדגים את גישתו הבסיסית כלפי הדיון. במקרה זה, הצד השני לא הבין כהלכה מספר נושאים עיקריים ונראה שיש לו הבנה קלושה לגבי הסיטואציה. ניתן לאפיין יריבים למשל כמי שראשיהם מצויים בעננים, כמי שמדברים על התיאוריה אך אינם מסוגלים ליישם אותה באופן מעשי. חלק מהצוותים יכולים לתאר בצורה מסולפת את המקרה שלך. הם יכולים לטעון שלא הצלחת לעסוק באחת מנקודותיהם כאשר למעשה הראית שנקודה זו היא מוטעית או שהם יכולים לפרש שלא כהלכה בכוונה תחילה את הנימוק שלך על מנת להציגו באור שלילי. נסה תמיד לשפר אפיונים אלו- הם יכולים להיות דרך מאוד מועילה להביט על הטיעונים של יריביך והם יכולים לערער את מעמדם.

גם אם סתירה חיונית לדיבייטינג וחייבת להימצא בכל נאום (פרט לדובר הראשון כמובן), נואמים מתקדמים אינם יכולים להרשות לעצמם להסתפק בלהקדיש “זמן לסתירה” בתחילת הנאום. נואם מתחיל עשוי לומר למשל “אני אציג נימוק חברתי, נימוק כלכלי ונימוק פוליטי, אולם לפני כן ברצוני להגיב על דברי יריבי הנכבדים…” הבעיה היא שכל זה מלאכותי למדי, ובאנגלית עוד יותר, שכן המושג “ Rebuttal ” אינו משמש איש פרט לדיבייטורים שכבר לעסו אותו עד זרא. גם בעברית, כדאי תמיד לגשת לסתירה באופן פחות גלוי ויותר מתוחכם.

למתקדמים – שילוב הסתירה בטיעונים שלך

הדרך להשיג זאת היא לא להגביל את סתירת יריביך לראשית הנאום בלבד. התנגשות בין הצדדים היא הרי המהות של הדיבייט, ולכן כל טיעון שלך צריך לעסוק ביריביך, או לפחות להיות רלוונטי לדבריהם. אם חלק מנאומך אינו מתייחס ישירות לפחות לחלק מהקייס של הצד השני זה סימן שהוא כנראה לא רלוונטי, או שאתה הדובר הראשון של הממשלה הפותחת. הדרך הנכונה יותר למתקפת-נגד היא על ידי שילוב סתירת היריב בחומר שלך, ובעודך מציג את טיעוני קבוצתך להראות כיצד הם מתייחסים ומבטלים את טיעוני היריב. באמצעות שילוב הטיעונים שלך עם סתירת היריב אתה מבהיר את מהות הדיון ובעיקר את נקודות ההתנגשות בינך ליריביך וכך משפר את הדיבייט כולו בעודך מחזק את הצד שלך ומחליש את יריביך. השופטים יודו לך אם תעשה זאת. אזהרה שלוחה, עם זאת, לבל יתפרש הדבר כי אין מקום לתקיפת היריב מחוץ לקו הטיעונים שלך. תמיד ייתכן שיש צורך להתייחס לנקודה או נקודות של היריב בנפרד מהחומר שלך. הדבר חשוב במיוחד אם יש טיעון מרכזי שיש להתייחס אליו מוקדם ככל האפשר ועדיין אינו נוגע לקייס שאותו אתה תציג. סתירת היריב בפתיחה היא הזדמנות לתקוף את היריב בטיעוני תיאוריית-הדיבייט (להציג אותו כטרואיסטי, מתחמק, ספציפי מדי וכו’) או הזדמנות טובה לאפיין את יריביך, כפי שהוזכר מקודם. זכור רק כי הדבר אינו צריך לבוא במקום סתירה המשולבת בנאום, אלא בנוסף אליה.

שלוש נקודות לסיום

• התייחס גם לסתירת נאום שותפך על ידי היריבים, והגן על הנקודות שלו שהותקפו. זכור כי אם אתה בונה טיעונים על בסיס טיעון של שותפך שהותקף על ידי יריביך, אתה מנסה להיבנות על יסודות מעורערים – חזק אותם.
• כמובן שלדובר הראשון של הממשלה הפותחת יש פטור מלא מסתירת היריב.
• נקודה רגישה מעט היא הגנה של הדובר השלישי בכל צד על הקבוצה שקדמה לו- לכאורה הם באותו צד ועליו לבסס את טענותיו על בסיס מוצק, ועם זאת הם יריביו על המקום הראשון. בפועל, מוטב רק להיראות כאילו אתה מגן על הקבוצה הפותחת, ובפועל להגן רק על אותן נקודות החיוניות לקייס שלך.

 

 הירשם עכשיו לקורס דיבור מול קהל