מאמר זה הוא חלק מהפרק המסביר כיצד לסתור טיעונים של נואם יריב. בפרק 6 מאמרים: מהי סתירה, טיעוני נגד, סתירה בעזרת היגיון, סתירה בעזרת עובדות, סתירה בעזרת כללי הנאום, וכיצד לארגן נאום וסתירה.
סתירה על בסיס עובדות
ייתרון של הכרות טובה יותר עם העובדות הוא הצורה הברורה ביותר ולעיתים גם ההרסנית ביותר של הסתירה. דיון (בייחוד בשיטה הבריטית המקציבה זמן התכוננות מוגבל) דורש מהדוברים שיהיה להם בסיס נרחב של ידע כללי על מנת שיוכלו לנמק את שני הצדדים של המגוון הנרחב של ההצעות, ולגבות את נימוקיהם בדוגמאות ומספרים. כמעט כל הצעה תביא את הדיון למערכת מסוימת של דוגמאות עובדתיות או למחקרי מקרה אמיתיים. הצד בעל הידע העובדתי הטוב ביותר נמצא תמיד בעמדת יתרון.
הסתירה העובדתית יכולה לקבל שתי צורות. אחת הצורות היא התגובה כלפי הטענה השקרית שמועלית על ידי הצד האחר. בדיון שעוסק בעונש המוות, לדוגמא, צוות הממשלה יכול לטעון שעונש המוות הוא הגורם המרתיע היעיל הניצב בפני הפשע. הסתירה של טיעון זה היא פשוטה: כמעט כל פיסת מחקר, בין אם היא פסיכולוגית או מבוססת על סטטיסטיקת הפשע, הראתה שעונש המוות אינו מהווה למעשה גורם מרתיע- הגורם המרתיע הוא סיכון ההילכדות ולא שיעור הענישה. שיעורי הפשיעה של המדינות באמריקה שהציגו באופן מחודש את עונש המוות, לדוגמא, לא ירדו כתוצאה מכך. כאשר הטיעון השקרי מהווה בסיס לחלק מהנימוק של יריבך, ההוכחה שהוא בלתי נכונה מבחינה עובדתית גורמת להתמוטטות.
איך מתווכחים עם עובדות אם אף עובדה לא הוצגה?
הסוג האחר של הסתירה העובדתית הוא הצגת היעדר עובדות במקרה שלא הוצגה אף עובדה. על מנת להדגים זאת, קח דוגמא מחצי הגמר של תחרות בין-אוניברסיטאית בבריטניה. ההצעה הייתה, “בית זה יהפוך את ההצבעה לחובה” (This house would introduce compulsory voting) . צוות הממשלה הציג נימוק משכנע מאוד כשהוא טוען שהכרחת המיעוטים שנשללו מהם זכויות אזרח להצביע תכפה על המפלגות הגדולות לדאוג לאוכלוסיה זו במקום להתייחס רק לאנגליה בת המעמד הבינוני. ההצבעה המהווה חובה תהפוך את המיעוטים לכוח אלקטוראלי משמעותי כשהיא שוברת את המעגל המרושע של שלילת זכויות האזרח והופכת את השיטה הדמוקרטית לייצוגית יותר. האופוזיציה הראשונה הגיבה במספר קווים שונים, ולא הבינה אף פעם את הטיעון המרכזי. הדגשים נעו בין זכות האזרח על זמנו לבין נקודת המבט המעשית, נקודות אלו כמובן חשובות פחות מאשר היתרון המכריע שהציגה הממשלה. רק האופוזיציה השניה הציגה סתירה עובדתית חזקה. ההצבעה המהווה הכרח אינה רק תיאוריה<
אלא היא יושמה במספר מדינות שהבולטות ביותר מביניהן הן אוסטרליה ובלגיה. במדינות אלו לא נצפו באופן וודאי אותם היתרונות להם טענה הממשלה. באוסטרליה חובת ההצבעה לא שיפרה את גורלם של המיעוטים שזכויותיהם נשללו מהם כגון אבוריג’ינים, אך היא הגבירה את הצבעתם של קבוצות שוליים ימניות בדומה לפאולין הנסון. מצדדי “המיעוט” שהפיקו את התועלת הרבה ביותר בבלגיה היו גם הם הארגונים הימניים. אם האופוזיציה הייתה מסוגלת להעלות נקודה זו בזמן- כשהיא משווה בין תיאורית צוות ההצעה לבין מנהגי העולם האמיתי- היה להם סיכוי הרבה יותר טוב לזכות. במקרה אחר, בתחרות ישראלית שעסקה בשמיטת החוב למדינות העולם השלישי, טענה האופוזיציה כי אין סיכוי שמדינות העולם הראשון יסכימו לכך. כאשר הממשלה המסכמת הביאה שלוש דוגמאות של שמיטת חובות מצד ארה”ב וצרפת, איבדה האופוזיציה את הבסיס שעליו השעינה את טיעוניה.יש לזכור את הסיכון שבסתירה העובדתית, כאשר בדיבייט אין דרך להציג את מקור הנתונים, יהיו הנתונים שלך טובים באותה מידה כמו
הנתונים שמולך, וקיים סיכון לגלוש לויכוח בסגנון של “כן נכון” מול “לא נכון”. מצב זה עומד בד”כ לזכותה של האופוזיציה המסכמת, הנהנית מן המילה האחרונה. קיימת התייחסות צינית למדי לגבי “עובדות” המועלות על ידי דיבייטורים ואין להן גיבוי. הייתי רוצה לטעון שאסור לעשות זאת וכי מעולם לא עשיתי זאת ולא הכרתי מישהו שהמציא נתונים, אבל האמת היא כמובן אחרת. למרבה הצער איש מאיתנו אינו מכיר בעל-פה את כל העובדות בכל הנושאים, ולכן העצה הטובה ביותר לתת היא פשוט “אל תיתפס”….