בשיעור הקודם למדנו איך לפתח טיעונים ובמיוחד למדנו שטיעון אמור לכלול ארבעה חלקים:
- טענה ראשית – המסקנה והשורה התחתונה של הטיעון
- היגיון – ההסבר העקרוני שמאחורי הטענה הראשית
- עובדות – מידע כמותי או סיפורי שממחיש ומדגים את הטענה וההיגיון
- סגירה ומינוף – קישור ההיגיון והעובדות לטענה ולמטרה הראשית של הנאום
באותו אופן נראה בשיעור הזה כי כדי לסתור ביעילות את היריב אפשר לסתור כל אחד מארבעת המרכיבים שלהלן (למידע נוסף על סתירה במסגרת תחרויות דיבייט נא לעיין במאמרים כיצד לארגן נאום סתירה ועל סתירה פרוצדורלית). דוגמה מפורסמת של נאום סתירה גדול היא נאום הצ’חצ’חים של מנחם בגין המגיב לדבריו של דודו טופז.
סתירת הטענה המרכזית (טיעון נגדי)
הדרך החזקה ביותר להתעמת עם הטענה המרכזית היא להציג טיעון נגדי משלך. טיעון שכזה גם אם לא מפריך את נכונות הטענה המרכזית של היריב מביא נימוק לצד השני. ניתן להגיד שטיעון נגד הוא בעצם לא סתירה אלא תוכן משלך.
לדוגמה: ייתכן שצפיה באלימות מעודדת דחפים אלימים, אבל ידוע גם שצפיה באלימות מספקת פורקן ליצרים אלימים ולכן דווקא צריך לברך עליה”
סתירת ההסבר וההיגיון
ניתן להתעמת עם ההיגיון שהצד השני מציע על ידי הצבעה על חורים בלוגיקה שלו (לדוגמה: “הקשר בין צפיה באלימות לביצוע אלימות אמיתי אבל הפוך – האנשים שנהנים לראות סרטי פעולה הם אלו שמלכתחילה נהנים מכך ולכן הגיוני שהם מעורבים יותר באלימות”), או על ידי הצעת הסברים אלטרנטיביים משלך (לדוגמה: “אילו באמת צפיה באלימות טלוויזיונית מעודדת אלימות היינו צריכים לראות זאת אצל צופי חדשות יותר מאצל צופי סרטים אלימים”).
סתירת העובדות
קיימות שלוש דרכים עיקריות לסתור את העובדות – לפקפק בנכונות שלהן ובמקור ממנו הגיעו, או להביא עובדות נגדיות.
- עירעור על נכונות העובדות – סתירת ‘לא נכון’ היא עבור רבים הסתירה הבסיסית ביותר. הרעיון כאן הוא פשוט לערער על נכונות העובדות. זו לא סתירה מאד חזקה, כמובן, אבל היא מאד קצרה ומהירה. היא מאד שימושית כאשר יש כמות גדולה של דברים לסתור ואי אפשר לנמק את הסתירה של כולם. לדוגמא “אין עדות ליתר אלימות אצל ילדים שצופים באלימות, אין עדות לאלימות אצל מבוגרים שצופים באלימות, ואפילו אין עדות ליתר אלימות אצל בעלי חיים שצופים באלימות. הכל קשקוש”.
לחילופין, ניתן להשתמש בערעור על נכונות העובדות כאשר אנחנו נמצאים בעמדת סמכות – מקצועית או ארגונית – ויכולים לכפות את דעתנו ללא ערעור. לדוגמא בסתירות “אתה לא יכול לצאת הערב עד מאוחר”, “לא תענה ברעך עד שקר” או “אני לא הייתי יוצא מהאוהל בלי הנשק” מתחבא נימוק שאינו צריך להיאמר כמו “בגלל שאני אמא שלך ואני אמרתי” או “למען יאריכון ימיך על פני האדמה אשר נתתי לך” או “כי אחרת אתה נשאר שבת”. שלושתם נימוקים לא מאד ענייניים, אבל שקשה מאד להתווכח איתם. - הבאת עובדות נגדיות – שלב מעט מתקדם יותר של הוא להביא עובדות נגדיות משלך. זו למעשה הטכניקה שהיא הכי טבעית לכולנו מרגע שאנחנו מתבגרים ועוברים את שלב ה”כן נכון – לא נכון”.חשוב להבין שטכניקה זו היא חזקה יותר ומשכנעת יותר, אבל כמובן מחייבת ידע מוקדם. מצד שני חשוב גם לזכור שאם תחפש מספיק ב – Google תמצא סטטיסטיקה שתומכת בכל רעיון. לדוגמא: “לאורך שנות ה-90 ראינו ירידה רצופה בשיעור האלימות במערב בזמן שכמות האלימות בטלוויזיה רק עלתה”. או לחילופין “שידורי טלוויזיה אלימים הגיעו לאותן מדינות לפני הרבה מאד זמן. אי אפשר להסיק ממה שקרה בשנות השישים עם מה שקורה היום”.
- ערעור על מקור הנתונים – אף גוף איננו לגמרי ניטרלי וכל מקור נתונים הוא בעל אינטרסים, ורובם גם טעו או פספסו בעבר. לדוגמא: “אני לא הייתי משווה נתונים על אלימות במדינות מתוקנות במערב עם מדינות עולם שלישי באפריקה. מה אנחנו יודעים בכלל על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אצלם? בטח עובדת באוהל עם חשבוניית חרוזים”.
סתירת הסגירה והמינוף (סתירת ‘אתה מגזים’)
בשלב זה בדרך כלל הדובר עשוי להגזים או להציע הצעה שלא באמת הוכחה על ידי העובדות שהוא הביא. לכן הסתירה כאן איננה אומרת “אתה טועה” אלא “אתה מגזים”. זו כמובן סתירה חלשה יותר, אבל לפעמים זה כל מה שיש לנו…
לדוגמה: “גם אם הייתי מסכים שיש נזק מסויים בסדרות אלימות זה מוגזם להציע להתחיל להפעיל צנזורה על הטלוויזיה רק בשביל זה. מה אנחנו, סין?”
סתירות לא מכובדות
- החלפת הנושא – לפעמים ניתן להתמודד עם טיעון טוב על ידי החלפת הנושא. לדוגמה “איך אפשר לבזבז זמן על הנושא השולי של אלימות בסרטים כאשר הכיבוש מביא את הילדים האלה למצב שבו הם באמת מתעללים בפלסטינאים בשר ודם?”
- סתירה לגופו של אדם (אד הומינם Ad-hominem ) – לפעמים אפשר לתקוף את האינטגריטי האישי של הנואם במקום להתמודד עם התוכן של הנאום שלו.
לדוגמא :”איך אתה גיא יריב מדבר על מניעת אלימות כשבאתר שלך התפרסם מאמר שתומך בהחזרת ענישה גופנית לבתי ספר?” - הפרעה פיזית לדובר לדבר – אפשר למנוע מהדובר להציג את הטענות שלו באמצעות שאלות בלתי פוסקות או יצירת רעש והפרעות.