מועדון הדיון הציבורי יקדיש את המפגש הבא שלו (7יום ב’, בספטמבר) לנושא:
מדיניות הרווחה והמלחמה בעוני בישראל
הציבור הרחב מוזמן להצטרפות למידע נוסף לניירות עמדה

קו העוני בישראל שונה מאשר קו העוני העולמי – זה לא סתם שהסכום שמתחתיו אדם מוגדר עני הוא אחר בישראל, אלא שהמהות של הסכום הזה אחרת.

ברוב העולם קו העוני נקבע באופן מוחלט (לרוב בשער של 2$ ליום לאדם) ומיועד לספור חסרי כל. החישוב נעשה לפי בדיקה של כמה כסף צריך אדם בשביל להתקיים. בישראל קו העוני נקבע באופן יחסי, כלומר כמה אנשים מרוויחים חצי מהממוצע הארצי, ולכן קו העוני בישראל בודק פערים חברתיים.

קו העוני העולמי

מושג קו העוני התגבש בהדרגה עם התרבות ארגוני הסיוע. הצורך בהגדרת הקו נבע מהקושי להשוות עוני בארצות שונות, הן בגלל הקושי להשיג נתונים (יש ארצות עניות בלי מחקר סטטיסטי, יש דיקטטורות שלא מפרסמות, ויש ארצות שמשקרות מטעמי יוקרה או קבצנות), והן בגלל הפרשי המטבע והפרשי סגנון חיים. לדוגמה, בקובה אנשים מרוויחים מעט ואין הרבה אוכל אבל החינוך והבריאות מצויינים. דוגמה אחרת עוסקת בכך שבארצות קרות יש צורך בהרבה יותר דיור, אוכל, חימום וביגוד רק כדי להישאר בחיים.

בתחילת שנות ה-90 מחקר של הבנק העולמי בחר להגדיר את הסכום של 2 דולאר אמריקאי ליום לנפש כסכום שמתחתיו אדם הוא עני. סכום זה אמור להספיק למזון, חינוך, ביגוד, דיור וטיפול רפואי שוטף. הבנק העולמי קבע לאחר מכן סכום של 1$ ליום שהוא מצב של עוני חריף ומספיק למזון בלבד. כל סכום מתחת לכך משמעו תת-תזונה.

לכלכלנים שבינינו יש להדגיש כי הסכום צמוד לאינפלציה (נכון ל-ינואר 09 הסכום המדוייק הוא 2.27$), והוא מחושב בארצות שונות לא לפי שער חליפין רגיל אלא לפי שער משוקלל-סחר (ppp). למי שלא כלכלן – עזבו..

קו העוני בישראל

בישראל קו העוני הוא הגדרה סטטיסטית שקובעת “50% מההכנסה החציונית” – במילים אחרות קו העוני בישראל לא בודק כלל איך העניים חיים, אלא בודק את המעמד הבינוני ומגדיר את כל מי שמרוויח חצי מכך כעני. לשיטה הזו יש כמה יתרונות טכניים, אבל יש לה הרבה מאד חסרונות מהותיים.

יתרונות מדידת העוני בארץ

הייתרון הכי גדול הוא שקו העוני הישראלי מתפרסם כל חודש ומתעדכן כל חודש, בהשוואה לקו העוני העולמי שכמעט אי אפשר לעדכן (כי הדבר מחייב לבדוק את סל הצריכה המינימלי לעניים, וזה מחקר מסובך).

הייתרון הנוסף הוא שקו העוני בישראל משתנה עם הזמן ומתאים את עצמו להגדרות החדשות. לדוגמה בשנות ה-60 החזקת מקרר נחשבה כמותרות, בשנות ה-80 טלוויזיה צבעונית נחשבה למותרות, ובעשור הקודם פלאפון היה סמל סטטוס.

הייתרון השלישי, שהוא גם חיסרון, הוא שהגדרת העוני הישראלית בודקת פערים חברתיים. הוא לא בודק בכלל כמה עניים הם העניים, אלא רק עד כמה הם רחוקים מהמעמד הבינוני.

חסרונות מדידת העוני בארץ

מעצם הגדרתו של קו העוני בישראל מחייב שיהיו בישראל עניים. למעשה, גם אם כל הישראלים היו מרוויחים כפול (בדולרים, לא בגלל אינפלציה) מאשר היום, מספר העניים לא היה משתנה בכלל. מצב זה יוצר סיטואציות אבסורדיות כמו שקרו בקיץ 2,000 ושוב באביב 2,008 כאשר בועת ההיי-טק גרמה להגדלת השכר הממוצע והחציוני, ולכן מספר העניים גדל על אף שבפועל כל העשירונים נעשו עשירים יותר. אותו עיוות התהפך באופן גרוטסקי כעבור חצי שנה- עם פרוץ האינתיפאדה השניה ב-2000, והמשבר העולמי ב-2008 – כאשר כל המשק ספג מכה קשה אבל מספר העניים דווקא ירד. גם אז הסיבה היתה שהשכר הממוצע ירד ולא שכמות העוני ירדה (היא דווקא עלתה).

החיסרון הנוסף הוא שאי אפשר להשוות את מצב העוני בישראל למצב בארצות אחרות. בגלל שהמדד הוא אחר לגמרי, אנחנו יכולים להשוות את עצמנו רק לשנים קודמות ולפלסטינאים…