נאום בדיבייט: נגד הטלת מס על מאכלים משמינים

 נאום שהוצג בדיון ציבורי על מוסר ורפואה  – לנאום הנגד – להצטרפות למועדון הדיבייט

בעבר נתפסה ההשמנה כבעיה אסתטית בלבד. כיום מאשימים אותה במגוון מחלות מסוכרת ועד סרטן, ומציעים להטיל מס על מזונות  שבעבר נחשבו לבריאים. במאמר הקודם הצגתי שני טיעונים בעד מס שכזה, וכעת כעת אציג את שלושת טיעוני הנגד שלי:

• הטיעון הראשון:פטרנליזם אל מול הזכות לחירות אישית.
• הטיעון השני: הצרכנים של המזון המהיר והזול, ברובם בעלי מעמד נמוך, אשר מתקיימים מהאוכל המשמין הזה.
• הטיעון השלישי: עם התפתחות תופעת ההשמנה נוצרו דווקא מקומות עבודה נוספים.

מס פוגע בזכות לחירות אישית

.הטיעון הראשון שלי דן בגישה הפטרנליסטית שלמעשה הולכת ומצטמצמת ככל שהדמוקרטיה והליברליזם מתעצמים. ג’ון סטיוארט מיל בספרו על חירות כתב – כאשר אדם נמצא במצבו הבוגר, תודעתו הגיעה למקום שראוי שרק הוא יחליט בעבור עצמו. איך אני מקשרת את הנאמר להטלת מיסים על אוכל משמין? אוכל משמין יכול שיהא בחברה זמין ונגיש ויכול שלא.

ע”פ הגישה הזו צריך שהכול יהיה מונח על השולחן והאדם כיצור בוגר יעשה את שיקוליו: האם חכם מצידי לקנות מוצר זה כאשר אני מודע להשלכות שלו, העכשוויות והעתידיות. אין ספק כי נזק מסוים יגרם לחברה במידה ולא יוטל מס והאוכל ימשיך להיות זמין וזול, הנזק הוא כמובן חברה פחות בריאה אשר מובילה עצמה לעוד מחלה כרונית קשה והיא מחלת ההשמנה.

גם אם נצא מנקודת הנחה שסך כל הנזק לחברה גדול מהתועלת שתצמח, עלינו לתת משקל לחירותו של האדם ולהוסיף למאזניים את הנזק שנגרם לחירות. אני טוענת שיש לאפשר לאדם לחשוב, ולתת לו את החופש לפעול ע”פ מחשבותיו הוא. מתפקידה של חברה מודרנית להגן על חירויות מעין אלו. עם חלוף הזמן החירות האישית תתפוס את מעמדה הראוי במדינות מתוקנות. האדם כאינדיבידואל תופס את המקום החשוב בחברה, על כן יש לתת לאדם את זכות הבחירה האם לקנות מוצר זה או אחר בין אם הוא מזיק ובין אם הוא מועיל.

במעמדות הנמוכים זקוקים ליותר מזונות משמינים

הטיעון השני נוגע לבני המעמד הנחות. לבקש מהמעמד הנמוך לחשוב האם האוכל שנכנס לפיו הוא בריא או מזיק יהיה יומרה קפיטליסטית, מאחר וברוב המקרים הבקשה היחידה של אותם אנשים היא לא להיות רעבים, ואם יש את האופציה לשלם סכום סמלי עבור כריך משביע , אזי מימשנו את בקשתם. אוכל בריא ומשביע ברובו הוא יקר יותר. השקלול האם לקנות שקית דגנים מסוג מסוים ב 10 שקלים או לקנות מנה פלאפל בדוכן מהיר ב5 ₪ איננה שאלה למעמד הנמוך, והתשובה עליה ברוב המקרים טריוויאלית לחלוטין.

לכן מזון מהיר וזול צריך שיהיה ומי שיכול לבחור באופציה בריאה יותר שיעשה כן, אך אל לנו לשכוח את המעמד הנמוך שמתקיים מהמאכלים האלה ואינו יכול להרשות לעצמו את זכות הבחירה.

אובדן מקומות עבודה

.הטיעון השלישי שלי נוגע ליצירת מקומות עבודה חדשים. עם התפתחות התופעה נוצרו מקומות עבודה רבים כמו מכוני כושר , דיאטניות, חברות “קסם” שמבטיחות דיאטות נוחות ותוצאות מהירות, רופאים הומופטים ועוד. כולם רוצים להלחם איתך במחלה הקשה, כדי לנסות ולמגר את התופעה. ברור לנו שתמיד יהיו אנשים שמנים, שגם אם יקשו את הצריכה לסוגי מאכלים כאלו הצרכנים הללו יקנו אותם בכל מחיר, והטלת המס לא בהכרח יועיל.

אנשים שעד היום עשו את השיקול האם לקנות מוצר זה או אחר בגלל המרכיבים התזונתיים שלו ימשיכו לעשות את השיקול של עלות מול תועלת, ואנשים שצרכו מוצר זה ימשיכו לצרוך אותו. לכן כדאי להשאיר את פני הדברים כך, כדי להמשיך ולייצר מקומות עבודה ולא לנסות לרפא תופעה אחת שהיא מחלת ההשמנה ולפתח תופעה חדשה והיא אבטלה.

סיכום שני המאמרים: בעד הטלת מס

לסיכום: למרות הטיעונים שהוצגו לעיל, אני תומכת בהטלת מס על מאכלים משמינים, מאחר והתועלת עולה על הנזק במצבים כאלו. אולם, כיום ערכינו מכוונים אותנו להבין כי יש לתת לרצונו של האדם את המשקל הקריטי בהכרעת השאלה המהותית לגביו אם יחלה במחלת ההשמנה או אם לאו.

עם זאת עלינו להעלים מקרבנו את הגישה הפטרנליסטית כאשר אנו חותרים לחירות אישית מקסימאלית. הגבלת החירות בחברה המודרנית צריכה להיעצר במקום שבו האדם מזיק לסביבתו. ובמצב דברים זה ניתן לראות כי ההיזק הוא הן אישי והן וסביבתי, המשאבים הכלכליים שנלקחים מהמדינה כדי להתמודד עם אותם חולים, המשפחה הקרובה שצריכה להתמודד עם החולה, והחולה עצמו שברוב המקרים אילו היה יודע על ההשלכות של המחלה לא בטוח שהיה נותן לעצמו להגיע למצב הזה מראש.

על כן, ובעקבות הדברים שהצגתי לעיל עלינו להקשות את הנגישות לאוכל משמין ולהטיל מס נוסף על מאכלים מסוג זה, ואולי אף להוזיל אוכל מזין ובריא כדי שכולנו נוכל לטפח חברה בריאה חכמה וקלה (אמביוולנטי) יותר.

הצטרפו למועדון דיבייט