ייעור כפיתרון להוצאת פחמן מהאטמוספירה
מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים בנושא של התמודדות עם התחממות גלובלית דרך ספיחת פחמן החוצה מהאטמוספירה. הטענה היא שאיסוף הפחמן מחליש את אפקט החממה בכך שהוא מקטין את כמות גזי החממה.
במאמר הקודם ראינו כי קיימת בעיה גדולה של בירוא ייערות, המשחרר פחמן לאטמוספירה ומונע קליטה נוספת. ההנחה היא כי ישנם אזורים רחבים בעולם שניתן היה לייער אותם וכך לכלוא מאסה גדולה של פחמן. אזורים שכאלו הינם למשל אזורים מדבריים או ספר-מדבריים, ובהקשר זה הדוגמא הישראלית הינה רלוונטית מאד: מאז ראשית הציונות כוסו בישראל אחוזים ניכרים של אזורים שהיו פעם מדבריים, כגון יערות ירושלים, ביערות אורנים (ניתן להתווכח אם אורן היה הבחירה הטובה ביותר, אולם זהו ללא ספק עץ המכיל הרבה פחמן).
אזורים אחרים הינם יערות טרופיים לשעבר שנכרתו ונוצלו ניצול-יתר על ידי חקלאים. מאחר ויער טרופי מכיל כמות גדולה מאד של צמחיה, הוא מרושש את האדמה מחומרים מזינים, ולכן הקרקע המבוראת היא לרוב עניה מאד, ומאבדת את ערכה החקלאי כעבור שנים ספורות. בשלב זה היא ננטשת על ידי מעבדיה, וניתן היה תוך שילוב של נטיעת עצים עם צמחים המעשירים את הקרקע, לחדש את הצמיחה המיוערת בשטחים אלו.
השטח האחרון לייעור מבחינת היקף, אך הראשון מבחינת חשיפה, הוא נטיעת עצים בשטחים אורבניים, בצמוד לפרוייקטים של בניה או פרוייקטים הנדסיים של סלילה. אמנם מדובר בכמות קטנה מאד יחסית של שטח ושל עצים, אולם החשיפה הינה גבוהה, ופעילים “ירוקים” מתחילים בעולם המערבי מאד אוהבים לפתוח את הקריירה שלהם בנטיעת עץ בחצר הבית או בעידוד נטיעות במחלף המקומי.
יש לך מה להגיד בנושא? הצטרף למועדון הדיונים (debate)
רוצה ללמוד להכין ולהציג נאומים? הירשם לקורס דיבור מול קהל
