האנכרוניזם של מיסוי בתי קפה

כדי להבין עד כמה חוקי המס פוגעים בעצמאים המבקשים לעבוד בחוץ מספיק לפתוח נטפליקס.

מצד אחד  MAD-MEN מציגה את עולם העסקים כפי שהיה בשנות החמישים כשחוקי המס שלנו עוצבו. גברים מעונבים (ומעט נשים) הגיעו למשרדים קבועים, בשעות קבועות, לעבודה קבועה. באותו עולם ההפרדה בין הוצאות עסקיות לפרטיות היתה אפשרית.

המקבילה לימינו היא Suits- שבה לצד המשרדים המעונבים מתנהלים הרבה עסקים בבתי קפה, בפאבים ובמגרשי גולף. איך ניתן לצפות מהארווי לגייס לקוחות ללא קוקטיילים?  ממייק למכור מבחני לשכה או ציוני פסיכומטרי ללא סטארבקס?  שלא לדבר על רייצ’ל!

עולם העסקים הישראלי זוהר פחות ממנהטן, אבל מחירי הנדלן דומים ודוחפים יזמים ועסקים רבים להתנהל בבתי קפה, שם הם שוכרים שולחן, אינטרנט, נקיון ואווירה במחיר של קפוצ’ינו סויה לשעתיים עבודה. עסקה זו איננה ‘אינצידנטלית’ לחוקי המס, אבל היא חלק הכרחי מהאקו-סיסטם העסקי של העולם שבו אנו חיים.

חברת ‘משרד בקפה’ ניסתה להתאים את חוקי המס לעולם זה באמצעות הפרדת ‘דמי השכירות’ שבתי הקפה גובים על השירותים העסקיים שלהם מהתשלום שהם לוקחים על מים חמים, פולי קפה וקוביית שוקולד קטנה.   למרבה הצער רשות המסים סירבה ליד שהושטה לה ומנצלת את מעמדה כדי להנציח עמדה לא עקבית (ע”ע Wework), לא מנומקת (ע”ע נאום ערן יעקב) ובלתי משתלמת פיסקלית.

משכך, ניתוח מעמיק מחייב אותנו להכיר בכך שקפה אמור להיות הוצאה מוכרת, ואם הזרוע השופטת והזרוע המבצעת לא מצליחות להביא אותנו לשם. אולי הגיע הזמן לרשות המחוקקת להתערב  – אחרי הכל, נראה שיש בישראל 2-3 מנדטים של נישומים שעובדים בבתי קפה…