מגבלות חופש הביטוי

חופש הדיבור הוא אחת מזכויות האדם הבסיסיות ואחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה הליברלית – בחוקה האמריקאית למשל חופש הדיבור הוא הראשון מבין עשר זכויות היסוד שבמסגרת הצהרת הזכויות (Bill of Rights) וגם בהצהרת זכויות האזרח של המהפיכה הצרפתית ומגילת זכויות האדם של האו”ם מוגן חופש הביטוי.

מאמר זה עוסק במגבלות חופש הביטוי ובמקרים בהם יש צורך להגביל אותו.  המאמר הקודם בסידרה עסק במרכיבי חופש הביטוי (חופש פוליטי, אומנותי, מסחרי ופרטי) ובעקרונות לפיהם הוא מוגבל.

מגבלות חופש הדיבור

כמו כל זכויות האדם, גם חופש הביטוי איננו זכות אבסולטות והחוק מתיר כמה סוגים של פגיעה בו בשם זכויות יסוד ואינטרסים ציבוריים אחרים. בשל חשיבותו של חופש הביטוי חייב כל אחד מהסייגים עליו להיות מאוזן היטב כנגד נזקים אחרים, ובלשונו של צ’רצ’יל ‘זכותי להניף את אגרופי מסתיימת במקום שבו מתחיל פרצופך’.

סודות מדינה

המדינה אוסרת פרסומם של עובדות שיכולות לפגוע בביטחונה או בקשרי החוץ שלה. מידע שכזה, שלרוב קשור לצבא ולגופי המודיעין מוגן לרוב באמצעות הצנזורה הצבאית שהיא גוף המחייב אישור מראש של כל מידע צבאי ובטחוני.
במקרה זה יש לאזן את הצורך למנוע מאוייבים מידע שיוכל לעזור להם (למשל שהצבא תיכנן להתנקש בסדאם חוסיין עם טיל), עם הנטייה להסתיר מחדלים (למשל שהרמטכל ברק נכח בתרגיל הכושל לניסיון החיסול שנגמר באסון צאלים ב’).

לשון הרע

החוק אוסר על פירסום מידע מטעה הפוגע בשמו הטוב של אדם או חברה, ומאפשר לצד הנפגע להגיש תביעה כספית יחד עם תלונה פלילית. במקרה זה החוק מאזן בין זכותו של אדם לשם טוב לבין זכותה של החברה לדעת גם על הצדדים החשוכים בחייו. כך למשל ייתכן שהשמועה כאילו אדם מסויים הוא אנס סידרתי היתה מונעת ממשה קצב להתמנות לנשיא מדינת ישראל, אבל שמועה על אדם אחר שנולדה לו בת בלתי חוקית מממשרתת שחורה מנעה ממנו להתמנות לנשיא ארה”ב (מטה בוש הפיץ את השמועה נגד ג’ון מקיין בהתבסס על בתו השניה שאומצה בבנגלהדש).

סוב-יודיצה וצווי איסור פירסום

החוק מגביל את הפירסום של פרשיות פליליות באמצעות צווי איסור פירסום הניתנים על חקירות רגישות, וכן באמצעות קיום דיונים בלתיים סגורות בנושאים כמו עבירות מין ודיני משפחה, ובאמצעות איסור השידור הישיר מבית המשפט. כאן יש צורך לאזן בין עקרון פומביות הדיון הפלילי שחיוני כדי להבטיח שמערכת המשפט נקיה משחיתות, מהטיות ומאי-צדק, לבין הצורך לקיים חקירה ולאפשר לשופט (ולמושבעים, בחו”ל) להגיע למשפט ללא הטיה.
שיקול נוסף הוא הגנה על שמו הטוב של הנאשם כל עוד לא הורשע

צנזורה על פירסומי תועבה

החוק מגביל פרסומים של מין ואלימות על מנת להגן על המוסר הציבורי. השימוש בחוק למטרה זו הצטמצם משמעותית בשנים האחרונות ולמעט חריג אחד (פורנוגרפיה פדופילית) נדיר מאד שמעמידים לדין על פרסומים מיניים ואלימים.
יחד עם זאת הגבלות עדינות יותר על פרסום קיימות ושרירות – לדוגמה מועצת הרשות השניה מגבילה את התוכן המיני לפי שעות ואוסרת לגמרי סוגים מסויימים. גם הכניסה לסרטים מוגבלת לפי גילאים ובארה”ב קיימת גם מגבלה על רכישת דיסקים עם של שירים בעלי תוכן בוטה.
בהקשר זה קיים ויכוח גדול האם צפיה בפורנוגרפיה ואלימות גורמת לנזק חברתי או דווקא מונעת אותו ביצירת ‘שסתום ביטחון’. קיים ויכוח גדול עוד יותר איך מגדירים בדיוק פורנוגרפיה, כאשר שופט עליון אמריקאי הרשה לעצמו פעם להגדיר אותה במילים ‘I recognize it when I see it’.

המאמר הקודם בסידרה עסק במרכיבי חופש הביטוי (חופש פוליטי, אומנותי, מסחרי ופרטי) ובעקרונות לפיהם הוא מוגבל. 

דיונים ציבוריים קרובים