חופש הדיבור – למה זה טוב ואיזה זכויות הוא כולל

מאמר זה עוסק במאפיינים של חופש הביטוי מבחינת היקף הזכויות בתחומים השונים (הפוליטי, המסחרי, האמנותי והפרטי).  המאמר הבא בסידרה מסביר את המגבלות על חופש הביטוי (לשון הרע, צנזורה בטחונית, פרסומי תועבה וסוב-יודציה)

עקרונות חופש הביטוי

המקור להגנה על חופש הביטוי מגיע מתורת המוסר (האתיקה) וליתר דיוק מתוך שני ענפים של תורת האתיקה: גישת התועלתנות וגישת האדם הראוי (הגישה השלישית, המוסר הדתי, איננה תומכת בחופש הביטוי).
לפי גישת האדם הראוי חופש הביטוי נגזר מהאמירה ‘השנוא עליך לא תעשה לרעך’, והבסיס המוסרי להצדקת חופש הביטוי הוא שלכל אחד מאיתנו יש את הרצון להביע את רגשותינו ועמדותינו. סתימת פיות, לפי גישה זו פוגעת באושר שלנו ולכן היא דבר שלא ראוי למדינה לעשות.
הגישה התועלתנית לעמות זאת מציגה את חופש הביטוי כאמצעי לשיפור החברה, הכלכלה והפוליטיקה ולאו דווקא כמטרה בפני עצמה. לפי גישה זו חופש הביטוי מאפשר שוק חופשי של רעיונות שבו ניתן לבחון את איכותם ולברור את הטובים מביניהם. לפיכך סתימת פיות תביא להשתקת רעיונות טובים ולעלייתם של רעיונות גרועים, ובכך תפגע בחברה.
יחד עם זאת, חופש הביטוי איננו זכות אבסולוטית והוא מוגבל באותם מקומות בהם הוא מתנגש עם זכויות אחרות של האדם (למשל זכותם של אנשים להגנה על שמם הטוב) ושל המדינה (למשל הזכות להגן על עצמה ועל אזרחיה בעזרת סודות צבאיים).

סוגי חופש הביטוי

ישנם כמה סוגים של חופש דיבור שיש להגן עליהם. ההגנה יכולה להיות מפני הממשלה ויכולתה לרדוף את אלו שהיא מתנגדת להם כגון חתרנים פוליטיים, מפיצי סודות, חושפי שחיתויות או חברות סיגריות המפרסמות את מוצריהן. בנוסף, ההגנה יכולה להיות גם כלפי אנשים פרטיים ואירגונים שעשויים לפגוע במפרסמי עמדות ויצירותיות. לדוגמה הניסיון לפוצץ את ביתו של פרופ’ שטרנהל בשל עמדותיו או הניסיון של משפחת עופר למנוע את פרסום הסרט “שיטת השקשוקה” של מיקי ‘הבולדוזר’ רוזנטל.

חופש ביטוי פוליטי

זה נחשב לחופש החשוב ביותר, ולזה שבתי המשפט שמים עליו את המגבלות המעטות ביותר. חופש הביטוי הפוליטי מאפשר למפלגות (במיוחד באופוזיציה) ולארגונים לאסוף מידע על מצב המדינה, לגבש עמדות בשיתוף הוגים אחרים, ולהפיץ את עמדותיהם כדי לקנות תומכים. ללא חופש דיבור פוליטי הדיון הציבורי הופך לחלקי מאד ולציבור אין דרך לקבל את כל המידע שנחוץ כדי לקבל החלטות.
לדוגמה, האיסור על פרסום רשימת המשוחררים בעיסקת שליט, ולפני כן בעיסקאות טננבאום ורגב-גולדווסר מנעה מהציבור להעריך את הנזק האפשרי וגרמה לכך שרק צד אחד של מאזן הייתרונות והחסרונות (קבלת הבנים הביתה) עמד בפני הציבור.

חופש ביטוי אומנותי

זו זכותם של ציירים, סופרים, במאים או רקדנים ליצור את יצירותיהם מבלי לחשוש מפגיעה. אמנים מרגישים לעיתים שייעודם הוא לבדוק את גבולות הקונצנזוס ולנסות לומר דברים שנויים במחלוקת כדי לעורר חשיבה. חופש הביטוי האומנותי בא לעיתים קרובות בשילוב עם חופש הביטוי הפוליטי (למשל צינזור המחזה ‘אפרים הולך לצבא’ של חנוך לוין או קריקטורות מוחמד שפורסמו בהולנד) או המסחרי (למשל הסלוגן ‘לך תצטיין’ של חברת קידום).
לעיתים קיימת נטיה לצנזר יצירות שנחשבות לבלתי אומנותיות ולכן ניצול של חופש הביטוי האומנותי למטרות אחרות. האמנים טוענים כי שימוש בטיעון שכזה מחייב הגדרה של מהי אומנות ומה איננה אומנות, וממילא מחייבת מישהו שייקבע את הקו המפריד. מכאן קיים מדרון חלקלק שבו אותו אדם עשוי להיות שבוי בתפיסותיו ולהתנגד ליצירות של אלו שאינו מסכים איתן. לדוגמה מוזיקת ראפ נחשבה בתחילת דרכה כ’לא אומנות’.

חופש ביטוי מסחרי

זו זכותם של אנשים וחברות לפרסם את עצמם ולהציג את עמדותיהם לציבור. זה חופש הביטוי ה’חלש’ ביותר, וזה שזוכה להגנה החוקתית המינימלית ושהסייגים וההגבלות עליו הם הרבים ביותר.
הצד הפירסומי של חופש הביטוי המסחרי יוגבל למשל כאשר נגרם נזק לציבור כמו פרסומות לסיגריות. הצד של הצגת עמדות כולל את זכותן של חברות הסלולר להציג מחקרים המערערים על הנזק שנגרם ממוצריהן, וכן את הזכות של ארגוני היצואנים לפעול ציבורית לקידום סובסידיה ממשלתית לפעילותם.
דוגמה מעניינת להתנגשות בין חופש דיבור מסחרי ואומנותי הוא סרטו של מיקי ‘הבולדוזר’ רוזנטל “שיטת השקשוקה” שהציג מידע מאשים כלפי האחים עופר.

חופש הביטוי הפרטי

נקראת גם הזכות לרכל. זו זכותו של אדם להציג את קורותיו וחוויותיו הפרטיות לאנשים אחרים. זכות זו היתה בעבר הטריוויאלית ביותר וגם רודנים גדולים כמו הנאצים לא פגעו בה יותר מדי. בשנים האחרונות, עם כניסתם לשימוש של אמצעים כמו פייסבוק (והמקרה שבו אמריקאית גרמה להתאבדות ילדה כשהפיצה שאף אחד לא אוהב אותה) והחדירה לחייהם של סלבריטאים ופוליטיקאים גברה החשיבות של הזכות להפיץ מידע על חיי הפרט מול הזכות לשמור עליו חשאי.

המאמר הבא בסידרה מסביר את המגבלות על חופש הביטוי (לשון הרע, צנזורה בטחונית, פרסומי תועבה וסוב-יודציה)

דיונים ציבוריים קרובים