זכות המיעוט להתבטא

מאמר לקראת מועדון הדיון הציבורי ב-7 בדצמבר 2009 בנושא:צנזורה וחופש הדיבור בישראל
הירשם לדיון   מועדון הדיון הציבורי  מאמרים בנושאי חופש הדיבור

כיום אפשר לראות כמה מדינות דמוקרטיות הנאבקות בחופש הביטוי של מיעוטים ביניהן והתוצאות לרוב עגומות – בטורקיה למשל מסתיים בימים אלו סכסוך עם הכורדים הודות להכרת ממשלת אנקרה בזכותם לשפה ולהבעה עצמית.  בסין נאסר על הטיבטים ועל האויגורים להשתמש בשפתם ולהביע את שאיפתם לעצמאות לאומית. וגם אצלנו בישראל מוטלות מגבלות על זכותו של המיעוט הערבי לבחור את שמות הרחובות בעריו, ולהביע הזדהות לאומית עם בני עמו.

לדעתי למיעוטים צריכה להיות הזכות להביע את זהותם ותרבותם, ואת היכולת להגן על האינטרסים שלהם בדרכי שלום ומבסגרת שוק חופשי של דעות.  חופש הביטוי שחיוני כל כך לשמירה על זהות דמוקרטית של מדינה חיוני במיוחד כשמדובר במיעוטים וזאת משלוש סיבות עיקריות:  חופש ההתאגדות, הזכות לזהות, ומניעת חתרנות ועידוד אזרחות טובה.

אף אחד מאיתנו לא מסוגל באמת לדמיין את עצמו שלא כחלק מחברה אנושית.  תרגילים ספרותיים בנושא הפכו לסירטי דיסני נוסח מלך הג’ונגל, אבל במציאות כל אחד מאיתנו הוא תבנית נוף מולדתו, וכל אחד מאיתתנו שואף שילדיו  יילכו בדרכו ויחלקו את ערכיו.

מסיבה זו הגבלת זכותו של מיעוט (דתי, אתני, מיני או אחר) לשמר את זהותו היא הכחדה של אותה זהות ובכך פוגעת בחברי המיעוט באופן שכדי להעריך אותו נכון ראוי לחזור לסיפורי מרד החשמונאים והאינקוויזיציה הספרדית.

זכותם של כל חבר אנשים להתאגד נשענת היותינו חיה חברתית ועל העובדה שישנם הרבה מאד מרכיבים בזהות העצמית אינם יכולים לבוא לידי ביטוי שלא במסגרת חברתית.  אם נניח גם שקיומו של מיעוט תלוי לא רק ב’היותו’ אלא גם ב’פעילותו’ (כלומר שהמיעוט שונה מהרוב לא בתכונות אלא גם במעשים – למשל הבדל במוזיקה, באוכל או בעמדות פוליטיות) נובע שהמיעוט חייב זכות ביטוי כדי להיות קיים.  מכאן נובע שפגיעה בזכותו לפעול היא בעצם פגיעה בזכותו להיות קיים.

 

אבל יש משהו מעבר לכך – כמעט כל התאגדות של אנשים במסגרת המדינה היא מיעוט – בין עם זה מעדון מעריצי פורטיס או לקוחות בנק דיסקונט או הקהילה ההומו-לסבית או עולי הקווקז או אנשים הסובלים מפחד קהל – כל קבוצה כזו היא מיעוט שרוצה להגן על זהותו ועל זכויותיו.  אין כמובן דרך לפגוע באופן סלקטיבי במיעוט אחד מבלי שהמנגנון שאיפשר פגיעה זו (במקרה שלנו -צנזורה) לא יוכל לשמש באותה מידה לפגיעה במיעוטים אחרים.

ג’ון סטיוטארט מיל  אמר הרבה דברים משעממים ומסובכים על דמוקרטיה ומשטר, אבל העקרון הבסיסי והפשוט שלו הוא עקרון ‘החוזה החברתי’ שקיים בין האזרחים למדינה ובינם לבין עצמם.  הרעיון הוא שכדי לחיות ביחד אנחנו מוותרים קצת על כל הזכויות שלנו ושהמדינה מגדירה כללי משחק אחידים לכולם כדי שהוויתור על הזכויות לא יידחוף אף אחד מאיתנו אל הקצה.

 

ברגע שמתחילים לצנזר קבוצת מיעוט מסויימת היא נפגעת בהרבה דרכים שצויינו למעלה, אבל היא נפגעת בעוד דרך אחת שהופכת את הפגיעה בה לחרב פיפיות – קבוצת המיעוט מאבדת את היכולת לומר למדינה מתי היא נדחפה מעבר לקצה.

התוצאה היא שכאשר מצנזרים שריפה של כפרים כורדיים בטוריקה בעצם הכורדים מבינים שאין להם דרך לגיטימית להילחם על זכויותיהם במסגרת הדמוקרטיה הטורקית והדרך שפתוחה בפניהם היא המחאה האלימה. אפשר לראות גישות דומות אצל המיעוט השיעי בסעודיה ואצל המיעוט הסוני באיראן, וגם אצל המיעוט החד-מיני בקרב החרדים.

 

לסיכום

ראינו שצנזורה של מיעוטים פוגעת בזכותם של חברי המיעוט לאמץ ולקיים זהות,  שהיא פוגעת ביכולתה של קבוצת המיעוט לממש את זהותה הנפרדת, ומונעת מהרוב ומהמדינה לדעת מתי חילוקי דעות לגיטימיים לגבי עמדות ופעולות מגיעים לנקודת האל-חזור.

ציטוט מפורסם המיוחד לסופר הצרפתי וולטיר אומר “אינני מסכים עם אף מילה שלך אבל אני מוכן להילחם על זכותך לומר אותן” – מעניין איך אומרים את זה בערבית?