דו-קרב נאומים באו”ם – מה אפשר ללמוד מהנאומים של נתניהו ואבו-מאזן?

בשבוע האחרון התרפסמו הרבה ניתוחים לגבי החשיבות והמשמעות של נאומיהם של בנימין נתניהו ומחמוד עבאס (אבו-מאזן)  באו”ם.  אבל בואו נסתכל קצת על הנאומים הללו  מזווית רטורית ונראה אילו לקחים אפשר ללמוד מהם.

לקחים מביבי – לנאום לקהל אחד, לשכנע קהל אחר

תגידו מה שתגידו על נתניהו, האיש הוא בית-ספר מהלך לרטוריקה.  ב’שיעור’ של יום שישי שעבר נתניהו הראה איך לדבר לעצרת הכללית של האו”ם ולכוון לבוחר הישראלי (במיוחד לזה שקוראים לו איווט ליברמן) ולסוקרים של אובמה.

הטקטיקה הכי יעילה שלו היתה היכולת לפשט מושגים מורכבים ולהמחיש אותם בדוגמאות מאד-מאד-מאד ברורות.  ברור לכולם כמה חשובה היכולת הזו, אבל כדי לממש אותה צריך להתגבר על כמה טעויות שדוברים רבים (כולל נואמים מנוסים) עושים ונתניהו לא.  הטעות הכי חשובה שנתניהו נמנע ממנה היא

למאמר המלא

אבו מאזן – להשיג קהל אוהד היה החלק הקל

לאבו מאזן לא היה ספק שהוא ייתקבל בחום באו”ם, אחרי הכל העצרת הכללית היא המגרש הביתי של הפלסטינים כבר 40 שנה. אבל אבו-מאזן כיוון גבוה יותר, ורצה למנף את התמיכה כדי להפעיל לחץ על ישראל, על האמריקאים, אבל במיוחד הוא רצה ללחוץ על קוריאני ביישן ומסודר בשם באן-קי-מון, המזכיר הכללי של האו”ם.

במאמר זה נראה שאבו-מאזן, שאף פעם לא היה דובר מוצלח במיוחד, השתמש הפעם במספר טכניקות כדי להפוך את התמיכה לפעולה ואת הפעולה להישגים.  הטכניקה היעילה ביותר שבה השתמש נקראת…

למאמר המלא

אז מי בעצם ניצח?

בשנים שבהן הייתי אלוף הדיבייט השאלה הראשונה בסוף כל ויכוח היתה “תכל’ס, מי ניצח?”. 

בעימות בין נתניהו לאבו מאזן ברור לגמרי שאף אחד מהם לא ניצח בנוק-אאוט.  למעשה, גם כשמנסים לספור נקודות מגלים שזה די מסובך, בגלל שהם בכלל לא התווכחו אחד עם השני.