
לנצח את הפחד קהל זה לנצח את הפרפקציוניזם.
הנה דיווח מקסים שנשלח הבוקר בקבוצת הווטסאפ של הקורס שלנו. מכל הדיווחים על ההצלחות שהתלמידים שיתפו הוא בלט כי הוא היה דיווח על כישלון, אבל היה בכישלון הזה כל כך הרבה ערך שמבחינתי הוא מלמד יותר מהרבה הצלחות.
כישלון בקרב קשוח הוא לא בושה. הוא דרך להתאמן לקרבות קשוחים
בקצרה, חוה היא מהנדסת בכירה בהייטק שמבחוץ נראית המנהלת המושלמת. אבל חווה מתחזקת את הרושם הזה בעזרת פרפקציוניזם שגורם לחרדת קהל חריפה. אחרי 5 שבועות בקורס פרימיום היא השתתפה בדיון קשוח שבו היא הותקפה בצורה שלא איפשרה לה להשתמש בטכניקות של הקורס ורגישה כישלון חריף. אבל במקום לרחם על עצמה היא בחרה לנתח את הסיבות לכישלון בעזרת כלי המשוב שלמדנו, וכך להפיק לקחים ואז להסתער חזרה לתוך הישיבה עד ש-… אולי כדאי שתקראו את סוף הסיפור בעצמכם.
איך להפסיק לפחד מכישלונות ולנצח פרפקציוניזם בעזרת ביקורת בונה
מה שאני רוצה להגיד על הסיפור של חווה הוא שכל הכבוד לחווה. בשלוש רמות:
- קודם כל שהיא משתפת לא רק הצלחות אלא גם כשלונות. כי קל לשתף הצלחות- חווה שיתפה הרבה כאלו. הרבה תלמידים בקורס שלה שיתפו הצלחות. אבל לפעמים קצת מביך לשתף כשלונות. וחשוב לשתף גם כשלונות כי הלקח הכי חשוב בסיפור שלה הוא שאין הצלחה ללא כישלון – ככה עובדת למידה! מי שלא מוכן לחפש כישלונות לא יוכל להפיק לקחים. ואז אותו אדם יוכל ללמוד רק דברים שמצליחים בנסיון ראשון. ואין הרבה כאלו.
- שנית בגלל שחווה ניסתה וגם הצליחה ללמוד מהכישלון במהירות, להפיק לקחים, ואז הצליחה ליישם אותם. עד להצלחה. זה לא קל להתגבר על כשלון,
זה לא קל לנתח באומץ את הסיבות לכישלון, וזה ממש קשה להרים את עצמך מהכישלון ולנסות שוב.
אבל מי שעושה את זה מקבל את הלמידה הכי עוצמתית שיש: למידה מתוך התגברות.
שהיא לא רק הלמידה שמחזיקה הכי הרבה זמן,
אלא גם למידה שמלמדת אותך איך ללמוד. כי אחרי שניצחת כישלון כזה פעם אחת, יש לך כבר תבנית חשיבה לנצח כשלונות אחרים.
ו’תבנית חשיבה’ זה לא רק ידע, והוראות פעולה – זו גם הוכחת מסוגלות לפעם הבאה!
ודבר אחרון שהיא הצליחה לראות שהצלחה היא גם לקבל ניצחון חלקי.
לא לחפש את הפרקפקציוניזם של ‘וואו’ בכל הופעה (כי אז תגביל את עצמך רק להופעות שאפשר להשיג בהן ‘וואו’. ואין הרבה כאלו). אלא להבין שברגע שהולכים לעולם האמיתי של הופעה מול קהל שהוא לפעמים עוין, או לפעמים חסר סבלנות, או לפעמים מפתיע, אז הצלחה נמדדת בלהשיג את המקסימום האפשרי באותה ישיבה. לא איזו אוטופיה של ‘וואו’ אלא ריאליות של ‘סבבה’. של ‘זה היה מספיק טוב ולא צריך לשפר את זה’.
אז כל הכבוד שלוש פעמים חווה!
הסיפור המלא של חווה
הי לכולם,
זה קצת ארוך (ואישי…), אבל כדי שלא תחשבו לרגע שכל החוויות בדרך קסם הפכו חיוביות אני אשתף.
יצאתי הרגע משיחת הנהלה, בה הותקלתי לפתע לגבי תקלה שנתבקשתי לספק עבורה פרטים, הסברים ודרכי התמודדות.
לא הייתי מוכנה עם הפרטים והייתי בחצי קשב מלכתחילה, כך שבתוך ההלם והצורך להגיב שכחתי את כל הטכניקות ועשיתי את כל הטעויות האפשריות.
1. לא השתמשתי בשום טכניקה להרוויח זמן וניסיתי להגיב במיידי.
2. לא היה לי מבנה וכמובן לא ראשי פרקים.
3. לא השתמשתי בשום טכניקה להתמודדות עם שאלות שאין לי עליהם תשובה, והסתבכתי בנסיון לענות עליהם.
4. גימגמתי והסמקתי והייתי ממש אומללה.
אבל החדשות הטובות הן, שלקח לי 30 שניות וקצת בושות לזהות את הסיטואציה, עצרתי וביקשתי כמה דק לבחון את הנתונים ולחזור עם תשובות ברורות ומדויקות לקראת סוף הפגישה ובנתיים שיתקדמו לנושא הבא.
זה לא היה סוף העולם, הבנתי שהחשש הגדול ‘לצאת לא מקצועית’ אם לא אשלוף תשובות במקום היה בעוכרי, והוא זה שיגרום לי בסופו של דבר להראות בדיוק ככה.
תכלס, בסוף חזרתי עם הנתונים המדויקים בראשי פרקים, הצגתי אותם והיה סביר.
לא יכולה לומר שכיכבתי שם, כי הנושא היה מורכב, וכמה דק של הכנה תוך כדי פגישה לא ממש הספיקו, אבל גם לא היה נורא.
הבנתי גם שהצורך שלנו להיות מושלמים בכל סיטואציה הוא מוגזם ולא מציאותי
ולסיום אני אומר, היחידה שניתחה לפרטי פרטים את ההתנהלות שלי בפגישה היתה אני.
ואיך אני יודעת את זה? כי אחד המשתתפים פנה אלי עם שאלת המשך לנושא, ועם טיפת הכבוד עצמי שנותרה לי שאלתי אותו אך הסיטואציה נראתה מהצד, הוא מצידו לא זכר (או לא ראה/שמע) את הגימגומים בהתחלה, רק את החלק שבו אמרתי שאבדוק ואעדכן, ואז הוא אמר משהו כמו: מה זה משנה אם נתת תשובה במקום או לא, מה שבטוח הוא שכולם יודעים שאם חוה אומרת משהו היא יודעת על מה היא מדברת.
תָג:דיבור מול קהל, הצלחה, כישלון, משוב, פחד קהל, פרפקציוניזם