הגמגום של גנץ וביבי – מה הלקח לנתניהו?

בליכוד עשו סיפור מאד גדול מהגמגום הקטן של גנץ.
ואז כחול-לבן עשו סיפור יותר גדול מהבדיחה של ביבי על הגמגום הקטן של גנץ.
נתניהו חטף התקפה ממקור מאד מפתיע – אמב”י, אירגון המגמגמים בישראל
שמתח עליו ביקורת קטלנית על העלבת אנשים הסובלים ממגבלה חמורה.

(קצת מזכיר מה שקרה ליו”ר הקואליציה אמסלם שקרא לגנץ ‘אוטיסט’,
וחטף בראש מיאיר לפיד, אבא לילדה אוטיסטית.)

בניגוד לנוהל התגובות המשוכלל שלו נתניהו כמעט התנצל על הבדיחה,
ומחרתיים בטח כולם יישכחו מזה –

חוץ מאלו מאיתנו שלפעמים מול קהל בורח להם ‘אה-אה’ או איזה גמגום.
להם. ולגנץ. הוצאנו מכאן לקח גדול, וגםשני טיפים לא להיתקע בדיבור.
(לקריאת המאמר והטיפים למניעת ‘אה-אה’ וגמגומים מול קהל)

אבל יש גם לקח חשוב לביבי, שנכנס בשנים האחרונות לטריטוריה החדשה הזו,
ועכשיו צריך להתחיל להיזהר כי הוא גורם לעצמו נזקים.

ואיך הגמגום השפיע על ביבי?

זו הפעם השלישית ברציפות שנתניהו נופל לבור הזה
(חפשו חיקויים שלו של אהוד ברק ושל משה נוסבאום).
של חיקוי ילדותי ואז התנצלות. זה די מפתיע,
כי נתניהו כמעט אף פעם לא נופל לבורות בדיבור מול קהל,
וגם מאד משקיע בלהשתפר כל הזמן בטכניקות ההופעה שלו.
לדוגמה: תסתכלו על ההשתפרות שלו בהומור עצמי מאז 2015.

הסיבה שבדיחות החיקויים האלו תמיד פוגעות בו בחזרה,
היא שהן נראות לא הוגנות, ומזכירות לנו כקהל דבר שנתניהו לא רוצה שנזכור:
את עצם העובדה שהוא מאד משקיע בלהשתפר בדיבור מול קהל.
זה גורם לו להיראות כבריון על חלשים.

ובו זמנית מזכיר לנו שכושר הנאום שלו הוא יכולת נרכשת
שלא בהכרח מייצגת את האמת הפנימית שלו.

אז מה הלקח לנתניהו? והלקח לנו?

וזה מזכיר לנו שנתניהו אף פעם לא מפסיד בעימות מול חזקים.
הוא מפסיד רק מול חלשים.
הוא יצא רע מול אורנה (המשעממת) פרץ,
וגם מול איציק (תסתכל-לי-בעיניים-ביבי) מרדכי.

אז ההמלצה לנתניהו היא חד משמעית:
או שתפסיק לנסות להסתלבט על אנשים או שתלמד לעשות את זה בנחמדות.

וכאן יש לקח חשוב לאלו מאיתנו שצריכים להתמודד
מול דובר הרבה יותר מוכשר מהם:
קחו אותו למקום של בריונות, ותראו איך הוא מפסיד נקודות.