נאום כתוב – להשתיל איברים רק למי ששומר על בריאותו

נאום כתוב מאת לימור פארקר – הוצג במסגרת קורס נאום ושיכנוע. מנחה: גיא יריב

היום אני אדבר איתכם על השתלות ואני אציג בפניכם נושא טעון במחלוקת: האם אנשים המזיקים לבריאותם במודע זכאים להתייצב כמו כולם ברשימת ההמתנה להשתלות?
ראשית אני אתאר לכם כיצד מתבצעת הקצאת איברים, ובהמשך אני אציג את עמדתי התומכת ברעיון למקם אנשים אלו במקום נמוך יותר ברשימה. אני אסביר עמדה זו באמצעות טיעון חברתי והיבט בריאותי.

רקע: מדיניות הקצאת איברים

מדיניות הקצאת איברים של המרכז הלאומי להשתלות מבוססת על מערכת ממוחשבת. כל הממתינים להשתלה בארץ נמצאים במאגר מידע אחד המפרט על גיל, דחיפות רפואית, משך המתנה ועוד. לפי נתונים אלה קובעים ניקוד לכל חולה. לדוגמא: כל אדם מתחת לגיל 16 מקבל תוספת של 2 נקודות. בהתאם לכך ממקמים את החולים ברשימה.
בארץ קיים מחסור באיברים להשתלה. רק כדי לסבר את האוזן בישראל ממתינים להשתלת איברים כ 1000 חולים וכל שנה מתווספים חולים נוספים. מדי שנה רק כ 200 זוכים לקבל את האיבר המיוחל שיכול להציל את חייהם וזאת כתוצאה מפער בין הביקוש להיצע.

טיעון מוסרי -למי ששומר על עצמו מגיע יותר

כעת אני אפתח בטיעון החברתי שלי ואומר כי כאשר אדם עומד בפני הצורך בהשתלה כבר לא מדובר במקרה פרטי. השתלה היא עניין חברתי סבוך הדורש החלטה משכילה והוגנת ככל האפשר כלפי כלל האנשים שנמצאים במצב סכנת חיים. ולפי דעתי להחלטה זו יש להכניס את נושא האשמה המוסרית. אדם שהחליט כל חייו לפגוע באבריו במודע, למרות שידע מראש את כל הסיכונים, למרות שרופאיו הזהירו אותו עשרות פעמים אין זה הוגן שכעת החברה תעמיד אותו שווה בשווה אל מול אדם שדאג כל חייו לבריאותו וביום בהיר אחד אבריו כשלו.
כדי להמחיש את הדילמה המוסרית אני אציג בפניכם שני מקרים אמיתיים, אשתמש בשמות בדויים:

ביולי 2007 מגיע הרצל לד”ר לוין בבי”ח תל השומר לאחר שעבר אין ספור בדיקות מפרכות בחודשיים האחרונים. הרצל הוא אב ל 3 ילדים, בן 52, פרופ’ למתמטיקה ומרצה באוניברסיטת בן גוריון. במשך 20 השנים האחרונות לאחר שאביו התגלה כחולה סכרת שומר הרצל על הרגל חיים בריא ככל האפשר. פעמיים בשבוע מקפיד לצאת להליכות עם אשתו, פעם בחצי שנה נוהג ללכת לבדיקות דם שגרתיות ומקפיד לאכול אוכל מזין ובריאותי. בחודשיים האחרונים סבל הרצל מכאבי בטן, ירידה במשקל, חולשה, ושתן כהה מהרגיל. כשהגיע הרצל לד”ר לוין התבשר כי יש לו סרטן מפושט בכבד ואין אפשרות טיפול אחרת מלבד השתלה.

3 חודשים מאוחר יותר בסוף אוקטובר 2007 בבי”ח בלינסון מגיע למיון שלומי באמבלונס. האחות רינת שעבדה באותה משמרת במיון כבר מזהה את הפציינט. שלומי מגיע מלוכלך, מסריח עם בגדים מרופטים ונודף ריח אלכוהול. שלומי הוא הומלס הישן קרוב לבי”ח ומבקר פעמים רבות במיון. כבר פעמיים נכנס למוסד גמילה בו הוסבר לו על כל הנזקים הנגרמים מהאלכוהול, ונאמר לו שאם יצליח לשמור על פיכחות הרי שמחלת הכבד השומני שלו היא בעלת פוטנציאל הפיך. אך לפני כ 4 חודשים עזב שלומי את המוסד באמצע התהליך. ד”ר גוילי הנמצאת באותה עת במשמרת ממששת כבד מוגדל. לאחר בדיקות נוספות נקבע כי הכבד של שלומי כבר אינו מתפקד והוא זקוק להשתלה.

ברוב מדינות העולם המודרניות מנסים להתעלם משיקולים מוסריים, אך נשאלת השאלה כיצד אפשר להתעלם מכך? איך אפשר להעמיד לאותו דין את שלומי והרצל לאור העובדה שבארץ נכון לתחילת 2008 ישנם 117 מועמדים להשתלת כבד ורק 33 זכו להשתלה בשנת 2007? ומי הבטיח כי שלומי יצליח להתגבר על התמכרותו לאלכוהול לאחר שעזב פעמיים את מוסד הגמילה? האם זה נכון לקחת את הסיכון ולהשתיל כבד לאלכוהוליסט כאשר יש עוד 4 אנשים הממתינים יחד עם שלומי לאותו כבד?

טיעון בריאותי – להשתלה בגוף בריא סיכויי הצלחה גבוהים יותר

טיעון נוסף הוא טיעון בריאותי. העישון, מלבד היותו פקטור חשוב בהתפתחות סרטנים שונים, גורם למחלות קשות בדרכי הנשימה, למחלות לב טרשתיות, מעלה לחץ דם פוגע במח בכליות ועוד. ההצלחה של השתלת ריאה באדם שתפקוד מערכותיו האחרות אינו תקין יורדת עשרות מונים יחסית לאדם לא מעשן. להשתלת ריאה ממתינים כיום 65 אנשים. רק 35 זכו לקבל ריאה בשנת 2007.  לפי דעתי הסיכוי להצלחת ההשתלה היא פקטור מכריע בתעדוף האנשים ברשימת ההמתנה.

לסיכום העליתי נושא כאוב המעורר דילמות אתיות רבות ואנו כחברה צריכים לעיתים להחליט כנגד הבלתי אפשרי. לצד הרצון להתייחס לכולם בשווין ולאפשר לכולם חיים, עומדת הסטטיסטיקה האכזרית והיבשה של מחסור איברים בארץ ובלית ברירה אנו נאלצים לבצע שיקולים קרים ולהתמודד עם הטיעונים החברתיים והבריאותיים שהעליתי היום.

רוצה ללמוד לנאום? הצטרף לקורס נאומים ומצגות