נאום בעד המתת חסד
מאת חדוה בן-שטרית. הנאום הוצג במסגרת קורס דיבור לפני קהל
עם התפתחות הרפואה במאות האחרונות עלתה וצפה סוגיה שמעסיקה מדינות רבות בעולם – המתת חסד שהינה זירוז המוות של חולה סופני כלומר חולה החולה במחלה חשוכת מרפא על-ידי המטפלים בו. מקורה של הדילמה בהכרה בעובדה שישנן מחלות שונות שהן בשלב זה חשוכות מרפא וסופן הוא מוות לאחר מסכת כאבים וייסורים. במצב זה קורה לא פעם שרופאים מתמודדים עם משאלות מוות שונות של חוליהם. האם מותר לרופאים, שנשבעו להציל חיים, להיעתר לבקשתם ולסיים את חייהם?
לרופאים יש עם כן שלושה דרכים לבחור:
- לדבוק בשבועת הרופא ולהמשיך לעשות הכול על מנת להאריך את חיי החולים
- המתת חסד פסיבית – לא לעשות באופן אקטיבי אף צעד שיאריך באופן מלאכותי את חיי החולים ו”לתת לטבע לעשות את שלו”.
- המתת חסד אקטיבית – להזריק “זריקת מוות” לחולים, ובכך לגאול אותם מייסוריהם באופן מידי, כפי שביקשו.
אני מאמינה שבמידה ואדם בדעה צלולה ביקש המתת חסד לאחר שנודע לו כי הוא חולה במחלה חשוכת מרפא יש לאפשר זאת. פתרון זה מונע המתת חסד בניגוד לרצון החולה והוא מעניק לחולה את היכולת לבחור אך לסיים את חייו בנאום זה הנמק את השקפתי בעזרת שני טיעונים: הראשון עוסק באוטונומיה של כל אדם למות בכבוד, והטיעון השני עוסק בסבל הנוראי של החולה ומשפחתו.
ראשית נדון בזכות למות בכבוד
הרפואה נתנה פתרונות רבים וחשובים למחלות אשר נחשבו לקטלניות, והאריכה את תוחלת החיים של האדם, מבלי לשפר במקביל את איכות חייו. כך נוצר מצב בו אנשים חיים לפי ההגדרה הרפואית המבחינה בין חיים למוות, אך אלה אינם חיים ובוודאי חיים ללא כבוד. המתת חסד נותנת לאנשים את הזכות למות בכבוד. חשיבותו של טיעון זה מובאת לפניכם בסיפור הבא: שאנטל סביר מצרפת התחננה שיעזרו לה למות. היא סבלה מכאבים עזים וממחלה איומה בסינוסים שגרמה לפניה להתעוות ללא הכר ולאיבוד ראייתה. הגידול שהתפשט על פניה וגרם לה סבל רב היה גידול פעיל שאיננו ניתן לריפוי. שאנטל נאבקה על הזכות לסיים את חייה בכבוד. ב-19.03.2008 , לאחר שבית המשפט דחה סופית את בקשתה, שאנטל נטלה את חייה ” אינני יכולה עוד לשאת את הכאב הגעתי עד לסף היכולת שלי” היא אמרה.
שאנטל יכלה להתאבד גם ללא עזרה של המערכת הרפואית, היא לא הייתה זקוקה לאיש על מנת לבצע זאת, אך היא ראתה בהתאבדות כזו התקפלות בפני המחלה ופגיעה בכבודה האנושי חולים אחרים נמצאים במצב בו אינם מסוגלים פיזית להתאבד, ולכן יש צורך שהמערכת הרפואית תסייע להם בכך.
הטיעון השני הינו הקלת סבלם של החולה הסופני ומשפחתו
האנושות טורחת להיות הומנית כלפי חיות, ו”מרדימה”מתוך כוונה לחסוך כאב , אך כשזה מגיע לבני האדם הרדמה למניעת כאב אסורה על פי החוק. לדעתי ההתמודדות הקשה ביותר בחייו של אדם הינה לראות את יקירו סובל ולדעת שאין ביכולתו לעזור.
לפני כשנה התגלתה מחלת הסרטן בגופו של אבי, תהליך הדעיכה עד למוות נמשך כשלושה חודשים בהם אבי התמודד עם הידיעה שימיו ספורים ובנוסף הוא נאלץ להתמודד עם הכאבים העזים שליוו את המחלה. היה לי אבא מדהים שהפך לצל של אדם שמאכילים אותו וממלאים אותו בתרופות.
אבי לא פעם ציין שהוא מעדיף למות, אנו במהלך התקופה לא חשבנו לרגע על האופציה של המתת חסד, רצינו שאבי יחיה ולא משנה אך גם לא משנה כמה מאמצים פיזיים ונפשיים נצטרך להשקיע לשם כך ועדיין היום הייתי נותנת הכל כדי שישוב לחיים ואפילו ליום אחד.
במקרה של אבי שאלת המתת החסד לא עלתה, אבי נלחם לחיות בגלל שאנחנו רצינו בכך ואנחנו נלחמנו כי לא רצינו לאבד אותו, לצערנו למדנו להכיר מקרוב את הסבל שחולה סופני ומשפחתו עוברים ולכן אני מאמינה שזכותו של החולה הסופני להקל על משפחתו ובעיקר על עצמו על –ידי בחירה בדרך בה הוא יסיים את חייו.
לסיכום הדיון בנושא המתות חסד
- אני מאמינה שכל אדם רשאי לבחור את הדרך לסיים את חייו ואנו כחברה מחויבים לאפשר לו זאת
- כל עוד אדם חי הוא צריך לחיות, חיים בסבל ללא מוצא וללא כבוד הם אינם חיים ויש לאפשר לאדם לסיים אותם
- אני בעד חוק המאפשר לכל אדם הצלול בדעתו לבקש המתת חסד במידה והוא חולה במחלה סופנית
טיעון אפשרי נוסף: טיעון כלכלי
“כמובן שהיינו רוצים שאף אחד לא ימות ושכולם יקבלו את הטיפול הכי טוב והכי יקר, אבל במציאות תקציב הבריאות הוא גדול אבל לא אינסופי, ולכן יש לנו מספר מוגבל של מיטות, ומספר מוגבל של רופאים, וגם בסל התרופות אין את כל התרופות שהיינו רוצים לשים. ועכשיו צריך לקבל החלטה נוראית מי יחיה ומי לא, ובמצב הזה לפי דעתי עדיף להציל את מי שאפשר להציל ולעזור לילדים חולי סרטן שיוכלו לחיות עוד שבעים שנה ולא לתת טיפולים כואבים ומשפילים לחולה סופני שגם כך כל מה שנוכל לעשות בשבילו זה להשיג עוד חודש או חודשיים של ייסורי גיהינום”