רשיונות פליטה – מודל להפחתת הזיהום

אמנת קיוטו

במסגרת אמנת קיוטו משנת 1997, התחייבו מדינות העולם לצמצם את פליטת הגזים הגורמים להתחממות גלובלית להיקף הנמוך ב-5% מרמתם ב-1990. במסגרת השלב הראשון מחוייבות בכך רק המדינות המפותחות (מדינות Annex A). על מנת לבצע את פעולת הצמצום באופן היעיל ביותר מבחינה כלכלית, מאפשרת האמנה לנהל את צימצום הסחר בשיטה של רשיונות זיהום סחירים (Tradable Emission Permit) . על אף מחלוקות פוליטיות קשות, ששיאן בפרישתה של ארה”ב מהאמנה, צפויה האמנה להיכנס לתוקף במהלך השנה, כאשר היא תאושרר בידי מדינות הפולטות 55% מגזי החממה בעולם.

התיאוריה הכלכלית

הבעיה הנוכחית היא שאין ערך כלכלי לזיהום אוויר ולהתחממות גלובלית. לפיכך, פירמות מחליטות על טכנולוגיות ייצור וכמויות ייצור באופן שאינו מתחשב בנזק החברתי שנגרם מהזיהום. מכיוון שכחלק מתהליך ייצור סטנדרטי, לזיהום יש עלות שולית שלילית, יוצא שהקטנת הזיהום תגדיל את הוצאותיה של הפירמה.

מצב זה איננו אופטימלי מבחינת הרווחה הכלכלית, מאחר וכל העלות של הזיהום נישאת ע”י גורמים חיצוניים לפירמה (האזרחים, פירמות אחרות, הממשלה) , בעוד כל ההטבות הכלכליות מגיעות לפירמה המזהמת, והדבר מעודד הקצאת משאבים בלתי יעילה.

מכיוון שהמטרה הינה להגיע ליעד סביבתי (כפי שהוגדר באמנת קיוטו) תוך מיזעור הנזק הכלכלי הנגרם, הרי שהכלי הכלכלי שנבחר הינו יצירת מנגנון שוק חופשי. לצורך יצירת שוק שכזה ישנן מספר דרישות, כאשר המרכזית בתוכן היא יצירת בעלות משפטית על הזיהום. מרגע שקיימת זכות קניין (וסחר), יוכלו הפירמות לקנות ולמכור את אותה זכות קניין, והדבר יעמיד את שווי הזיהום על הערך היעיל ביותר. בהנחה שהחברות יודעת כמה עולה להן להפחית את הזיהום, ובהנחה שאין להן תמריץ לספק מידע אמיתי לממשלה, עולה כי יש לאפשר להן לסחור אחת עם השניה כדי להגיע לשיווי משקל שוקי, שישקף יעילות מירבית.

בשיטה הנדונה (,רשיונות זיהום סחירים’), המכונה גם “Cap & Trade”, ולפיה הממשלה מגבילה את כמות הפליטה המותרת, מחלקת את הכמות הזו למספר גדול מאד (ע”מ לאפשר נזילות) של רשיונות זיהום. את הרשיונות הממשלה מספקת, חינם או בתשלום, לפירמות המזהמות ומאפשרת להן לסחור בהן בינן לבין עצמן.

מודלים קיימים

ישנם כיום ארבעה מודלים עובדים לרשיונות זיהום סחירים, וכולם בארה”ב:

הראשון, הגדול והמפותח ביניהם הוא השוק סחר בזיהום SO2 בין יצרני חשמל בכל 48 המדינות, שהוכרז ב1990 ונכנס לתוקף ב1995. התחיל אחריו, אך נכנס לתוקף לפניו, פרוייקט RECLAIM שבו חברות במטרופולין של לוס-אנג’לס סוחרות בזיהום חנקות NOX. ב23 מדינות במזרח ארה”ב התחיל ב98 שוק לסחר בNOX ובזיהום-יוצר-אוזון. אחרון חביב, באזור שיקאגו התחיל בשנת 2000 שוק בתרכובות פחמן נדיפות (VOC).

·