רטוריקה של הסלמה: איך מסרים שגויים פירקו ממשלה

ממשלת נתניהו השלישית התפרקה למרות שאף אחד מהשותפים בה לא רצה בהתפרקותה. 

במאמר זה נראה איך זוגות מתגרשים, ממשלות מתפרקות, חברויות נהרסות ומלחמות פורצות בגלל רטוריקה של הסלמה, וגם נבין איך אפשר לצאת מהסחרור הזה (ולמה זה כבר מאוחר מדי לנתניהו ולפיד).

לפני שהברדק התחיל

למה מערכת יחסים זוגית – בין בעל ואישה, ביבי ולפיד או ישראל והחמאס – מסוגלת להחזיק מעמד שנים באופן יציב בלי להתפוצץ? בגלל נכונות לויתורים.

גם בזוגיות הכי אידאלית יש התנגשות קונפליקטים – זה רוצה את חוק-הלאום וההוא את מע”מ-אפס (או שהיא רוצה לנסוע להורים והוא לטייל לצפון), ולפעמים מדובר במשחק סכום אפס שבו הרווח שלי הוא ההפסד שלך. הסיבה שמצבים כאלו לא גורמים לפיצוץ היחסים היא הנכונות לוויתור שמקורה בידיעה שהויתור ייענה בויתור עתידי של הצד השני. והנכונות הזו מבוססת על אמון בהדדיות.  זה עובד גם בין זוגות ששונאים אחד את השני, כמו ישראל וחיזבאללה, שיודעים כל אחד מתי הרחיק לכת והצד השני צפוי  הכות בחזרה.

זרע הפורענות: אובדן האמון

את תחילת תהליך ההתדרדרות אפשר לזהות ברגע שבו הצדדים מרגישים שויתור לא ייענה בויתור, כלומר כאשר נוצר משבר אמון.

מאותו רגע החישוב משתנה, והסכמה לויתור כבר איננה השקעה שתיתן פירות בעתיד, אלא  בזבוז שמקרין חולשה, ויעודד התקפות נוספות בעתיד.

למרבה הצער את אובדן האמון ניתן לזהות בעיקר בדיעבד, ולכן קשה לשים עליו את האצבע בזמן אמת.  לדוגמה, ייתכן מאד שחמאס איבד את הנכונות לספוג מכות נגד כאשר גילה שיראל שיקרה לו בפרשת החטופים.  כל עוד הם חשבו שמדובר בחטיפה הם ציפו לתגובת נגד ישראלית קשה, ונזהרו מלהסלים אותה.  ברגע שהתברר להם שלא זו בלבד שלא היה מדובר בפיגוע מיקוח אלא ‘רק’ ברצח’ ולא זאת בלבד אלא שישראל ידעה זאת כל הזמן ופשוט ניצלה את הרושם המוטעה כדי לעקור את התשתיות של חמאס בגדה השתנה החישוב וחמאס איבד את האינטרס להבליג.

בממשלת נתניהו כנראה (נדע זאת בעתיד) שאובדן האמון קרה בפרשת חוק ישראל היום, שבו נתניהו הבין שהולכים על הראש שלו אישית.

בסכסוכי גירושים לרוב ניתן לזהות את תחילת ההידרדרות כאשר צד אחד תוקף תכונה בלתי ניתנת לשינוי של הצד השני. מלקולם גלאדוון מראה בספרו ‘בלינק’ איך מחקרים יכולים לחזות גירושים עתידיים באמצעות קטעי וידאו של שניות ובלבד שיש בהם הפגנה של בוז בין בני הזוג.

איך כדור השלג הופך למפולת שלגים

מרגע שאובדן האמון בהדדיות נוצר מתחילה תגובת שרשרת שהולכת ומאיצה.  חשוב להבין שכל שלב בתהליך הוא לא-נוראי-לכשעצמו, ולכן לפעמים קשה להסביר לצופה מהצד מה היה כל כך נורא בו.  למעשה הדבר הנורא הוא התהליך וההסלמה שלו, ולא אף שלב בנפרד.

בתהליך אפשר לזהות תבנית של פגיעות הולכות ומחריפות: ירי רובה של חמאס נענה במרגמה של צהל, שנענית במרגמה גדולה יותר של חמאס, שנענה בטנק, שנענה בקסאם, שנענה בטיל, שנענה בגראד, שנענה בהפגזה וכן הלאה.

אותו דבר קרה בין נתניהו ולפיד.  כשלפיד אמר שנתניהו לא מקיים פגישות עבודה בגלל ‘ברוגז’ (כלומר ביבי ילדותי), אז בכירי הליכוד אמרו שחוק מעמ אפס מעשיר את מקורבי יש-עתיד (כלומר לפיד מושחת), ואז לפיד תקף חזרה, ואז נתניהו הציב לו אולטימטום, ואז לפיד קרא לו סחטן ואז נתניהו פיטר אותו.  כל צד הגיב בצורה שהיתה נכונה בטווח הקצר, אבל במבט מסוף התהליך  דירדרה אותו לבחירות שלא רצה בהן.

פתרונות:  שניים קשים ואחד קל

אז איך אפשר למנוע מהידרדרות להפוך להסלמה ולגרום נזק בלתי הפיך?  אפשר על ידי ויתור, אפשר על ידי איזונים-ובלמים, ואפשר, וכך מקצוענים עושים זאת, באמצעות הומור.

אז הדרך הראשונה היא ע ידי ויתור.  נניח שנתניהו היה מבליג על התבטאות ה’ברוגז’, הוא היה יכול לעכב את התהליך שהוביל לפיצוץ.  עוד יותר טוב, הוא היה יכול להבליג ולשדר ללפיד שהוא יודע שזו מתקפה שנועדה לצרכים הפוליטיים של לפיד, ושהוא ייספוג אותה, ושהפעם הבאה תחיייב תגובה. במקרה זה לפיד ירגיש שיש מישהו שמוכן לוותר לו קצת, ושאפשר לעשות איתו עסקים.  למרבה הצער תהליך זה מחייב מידה של אמון שכנראה כבר לא היתה באותו שלב.  לכן ויתור הוא טכניקה שאפשר להשתמש בה רק בתחילת ההיתדרדרות, וגם אז רק תוך מאמץ מיידי להשתמש בויתור ככלי לבניית אמון מחודש.

הדרך השניה היא בעזרת איזונים ובלמים.  אצל זוגות במריבה קורה הרבה פעמים שמריבות – כולל קשות ונוראות – נרגעות מעצמן אחרי שעובר זמן, הכעס מתפוגג, והאינטרסים המשותפים צפים.  מה שמאפשר זאת הוא הקושי הטכני לעזוב את הבית ולהתגרש מיידית, קושי שיוצר חלון זמן לתהליך השלמה.  כמובן שמסיבה זו ממש ברגע שאחד הצדדים שבר את אמצעי האיזון והבלימה ההיתדרדרות הופכת כמעט חסרת סיכוי לתיקון.

שיטת המקצוענים: הומור, והומור עצמי.

הדרך שבה פוליטיקאים  (הן בכנסת, והן מומחי פוליטיקה משרדית או יועצי נישואין- שהם אחלה פוליטיקאים) מסוגלים לצאת ממשברי אמון ולהמשיך לעבוד יחד היא הרבה פעמים באמצעות שינוי הפרופורציות, והדרך הכי טובה לעושת זאת היא בעזרת הומור.

לדוגמה, הסתכלות מחדש על הפרופורציות היתה מזכירה ללפיד שגם אם סביבת נתניהו רמזה שהוא מושחת, הרי שבחירות ייגרמו לו להפסיד עשרות מנדטים ואת מעמדו המיניסטריאלי.

הדרך הכי טובה להשיג הסתכלות חדשה כזו היא בעזרת הומור.  הומור מטבעו שובר את רצף החשיבה, הוא מדגיש אבסורדים ולכן גורם לאנשים לבחון דברים אחרת.  חשוב יותר, הומור מסוגל לעשות זאת באופן שמנקה (אפילו זמנית) את הרגשות השליליים.  דבר אחרון, זה שהומור יכול לגרום לאנשים לקחת את עצמם פחות ברצינות.  

לדוגמה, אם נתניהו היה מגיב לתקפת ה’ברוגז’ בתמונת פייסבוק עם אצבע בתנועת ‘שולם שולם לעולם’, או, או אם לפיד היה מגיב למתקפת ‘החברים הקבלנים’ בניסיון לארגן פגישה עם קבלנים תחת הכותרת ‘אפילו הליכוד אומר שכדאי לכם ללכת איתי’, הם היו מכניסים את כל המערכת יחסים ביניהם לסוג של איתחול מחדש. (החיסרון של יוזמה שכזו היא שפוליטיקאים מתקשים מאד שלא להתייחס לעצמם ברצינות, וחיסרון נסוף הוא לשפעמים הנושאים באמת רציניים מדי – לדוגמה קשה לי לדמיין פתרון הומוריסטי לפרשת חטיפת הנערים.)

לסיכום, שיטת ההומור מתאימה במיוחד למצבים בהם כל צד מגזים בחומרת המתקפה נגדו, ומי שרוצה למנוע התדרדרות , ומסוגל לקחת את עצמו פחות ברצינו באופן זמני, הוא ייראה איך הוא גורם לעצמו הרבה פחות נזקים.