איך לחבר דרשה (דבר-תורה) מרגשת ומשכנעת?
אז הנה איך חילוני מושבע מלמד דתיים מכלל העדות והזרמים איך לדרוש – כבר 18 שנים!
כל דתי יוכל להגיד לכם שבעולם התורה הדרשה היא סוג של סמל סטטוס. דרך להקרין מנהיגות, בקיאות ויראת שמים לסובבים אותכם, ודרשה טובה (או גרועה) קובעת את מעמדו של הדובר בקבוצה לאותו ערב, ולפעמים גם לשנים קדימה. לכן דתיים רבים מראש הישיבה ועד לדרדק לקראת בר מצווה מתרגשים לקראת הדרשה וחשוב להם לעשות אותה היטב.
אז הנה הנוסחה שאני מלמד לחסידים וליטאים, ספרדים ואשכנזים, סרוגים ושחורים וגיליתי שאפילו (ששש… אל תגידו בגת!) רפורמים וקונסרבטיביים משתמשים בנוסחה הזו!
כמה מילים לגבי מה נותנת הנוסחא לדבר תורה מנצח:
- מקורית ומסקרנת: אפילו ילד דתי לפני בר מצווה כבר שמע מאות דרשות ודברי תורה. פנסיונר דתי שמע רבבות. הם רוצים משהו חדש שהם לא מכירים. וזה קשה!
- הפגנת ערכיות ובקיאות: הדרשה היא חלק מהחינוך הקהילתי שעולם התורה נותן לחבריו. זו דרך למי שבישיבה לחלוק מהידע שלו, ולמי שמחוץ לישיבה להמשיך ולהתעדכן.
- מרתקת ומעניינת: בעולם שבו הסמארטפון סגור מכניסה השבת (ולפעמים אפילו לא נכנס הביתה) הדרשה היא הבידור העיקרי סביב שולחן השבת. היא חייבת לכלול גם רגש, דרמה ואפילו הומור.
תבנית היהלום לדרשה: איך היא תישמע לקהל
תבנית ה’יהלום’ היא טכניקה שמבטיחה דרשה מקורית, מעניינת ומרגשת שהקסם שלה הוא שהיא משפיעה על אנשים גם מבחינה רוחנית וגם מעשית. הקהל ירגיש הנוסחה כוללת שלושה חלקים עיקריים:
פתיחה:
שבה אנחנו תופסים את התשומת הלב של הקהל. הוא ישמע דברים מסקרנים שיגרמו לו להרים את הראש ולהקשיב, וא הוא ייתחבר לנושא שבו תעסוק הדרשה, ויגלה מה התכנים שאותם הוא יישמע.
גוף
שבו הקהל נחשף למלוא עומק התכנים שלנו: נציג את הקושיות ואת התשובות להן. את המיסתברא וגם את האיפכא. כאן נשלב בין מידע ממקורות גבוהים כגון ציטוטים מהמקורות או הלכות של גדולי תורה ביחד עם מקורות נמוכים כגון חוויות אישיות שלנו מחיי היום יום. כאן גם נציג את ההסברים וההיגיון שלנו, שהם בעצם הערך המוסף שאותו אנחנו מביאים
סיכום
שהוא החלק שבו הקהל ישמע איך הדרשה תשפיע על המשך חייהם. כאן אנחנו נסכם את המסרים העיקריים כדי להבטיח שאם מישהו לא הבין או לא הקשיב הוא ייתחבר מחדש, ואז נקרא לאנשים לשנות משהו בחייהם
ועכשיו לפעולה: איך לחבר את הדרשה המנצחת
לפני הכל חשוב להדגיש שהכנת הדרשה אמורה לקחת רבע שעה לכל היותר. הקסם שלה הוא לא רק העומק, היצירתיות, האינטליגנציה והדרמה – אלא גם האופן היעיל שבו מכינים אותה. כדי להצליח לחבר אותה כמו שצריך חשוב להימנע מכל עבודת-היתר שדוברים מתחילים עושים כגון כתיבה ארוכה של פסקאות לדרשה, או חזרות ארוכות. הדברים האלו אינם עוזרים אלא גורמים לכם להישמע מדקלמים ומונוטומיים.
שלב ראשון: הפתיחה
פתיחת הדרשה מורכבת משני חלקים: עוגן שאיתו אני תופס את תשומת הלב של הקהל וגורם להם להרים ראש ולהקשיב, ואז ראשי פרקים שבה אני מנצל את הקשב שהשגתי ומכין אותם לקראת הנאום. במילים אחרות, העוגן הוא החלק ה’מגניב’ וה’כייפי’ של הדרשה שמוכר את עצם ההקשבה לדרשן, ואז ראשי הפרקים מעבירים אותם מהטווח הקצר לטווח הבינוני ולמעשה ‘מוכר להם’ את ההקשבה לדרשה כולה.
ישנם כמה סוגים של עוגנים, ואפשר לגוון ביניהם מדרשה לדרשה כדי להיראות יצירתיים ומקוריים, אבל האמת היא שכל סוג של עוגן מאפשר המון גיוון ויצירתיות ולכן אם סוג אחד של עוגן מתאים לכם יותר תרגישו בנוח להיצמד אליו.
- אגדה או סיפור היסטורי: אנשים אוהבים סיפורים, וילדים עוד יותר אוהבים סיפורים. כאשר הדרשה מתחילה בסיפור הם יודעים אוטומטית שיהיה דרמה, שיהיה קונפליקט, שיהיו דמויות מעניינות וכד’. לכן כל אגדה על רב מפורסם, עיירה בפולין או כפר במרוקו מעוררות הקשבה.
דגש חשוב: סיפורים מהתנ”ך עצמו מתאימים מאד לקהל חילוני. אבל קהל דתי ירגיש שמזלזלים בו. - סיפור אמיתי שקרה לי או למישהו קרוב: כל היתרונות של האגדה או הסיפור ההיסטורי יחד עם בונוס עצום שהסיפור הוא אמיתי, ושהדמות והקונפליקט קשורים אישית לי ולכן גם לקהל עצמו. כל סיפור יתאים: אירוע משפחתי, חוויה מהצבא או מהישיבה, אירוע חדשותי מוכר ואפילו משהו סתמי שקרה לי בקניות לשבת,
דגש: הרף לסיפור טוב נמוך ביותר, ולמעשה כל סיפור ולו הסתמי ביותר יצליח להחזיק את הקהל לפחות 2-4 דקות שזה די והותר לפתיחה. - הצגת קושיה הלכתית: המון דרשות נפתחות בהצגה של ‘בעיה כביכול’ בהלכה או במנהג נפוץ. הקושי יוצרת קשב כי היא מציגה קונפליקט וכביכול מערערת על האמונה של הקהל במנהג, מצווה או דמות מוכרת. הם כמובן יודעים שהקונפליקט הוא רק לכאורה, אבל עדיין נמצאים בסוג של מתח לגבי פתרון התעלומה.
- הומור (‘מילתא דבדיחותא’): סוג חזק אבל קצת מסוכן של עוגן הוא ההומור. היתרון בבדיחה זה שהיא גם סיפור, וגם גורמת לאנשים לצחוק. החיסרון הוא שלפעמים בדיחה היא לא מצחיק ולפעמים אנשים יכולים להיעלב ממנה. לכן נהוג להתייחס לבדיחות כסוג העוגן להשתמש בו אחרי שרכשת נסיון וכבר צברת אשראי בקהילה.
דגש: בעדות מסויימות (ע”ע חב”ד) נהוג שהמילתא דבדיחותא אינה קשורה כלל לדרשה אלא היא מעין ‘דאחקה’ שמקדימה אותה ומעוררת את הקהל. אין לכך שום גיבוי במקורות או בדעת רבנים ולמעשה מדובר בסוג של בזבוז שבו החלק הכי מעניין בדרשה רק מדגיש כמה הדרשה עצמה לא מעניינת. עדיף שהבדיחה תתחבר לדרשה. - סטטיסטיקה מזעזעת: סוג עוגן שפחות נפוץ בעולם התורה, ולכן מאפשר לדובר להיות מקורי ומפתיע. מציגים נתון מספרי מפתיע על נושא משמח (למשל על מספר החוזרים בתשובה החדשים, או איך מצווה מסויימת תורמת לתוחלת החיים), או דווקא על נושא מפחיד או עצוב (מספר החללים בכבישים או בפעולות טרור).
- הצגת ראשי פרקים: זהו השלב השני בפתיחה לאחר העוגן, אבל אפשר להשתמש בו גם כתחליף לעוגן. הסבר בפסקאות הבאות.
הצגת ראשי פרקים: חיבור העוגן לגוף הדרשה
אחרי העוגן נספר לקהל מה יהיה בדרשה ונגרום לו לרצות לשמוע אותה עד הסוף. הצגת ראשי הפרקים לוקחת את הקשב שהשגנו עם העוגן ובעצם אומרת לקהל ‘אם אהבתם את הפתיחה אתם חייבים לעצמכם לשמוע את כל שאר הדרשה’.
בשלב הצגת ראשי הפרקים אנחנו נציג לקהל את 2-3 הנושאים העיקריים שבהם תעסוק הדרשה. חשוב לא להציג יותר נושאים כי זה יציף את הקהל והם לא יזכרו אף אחד מהם. אם יש יש לכם מספר גדול יותר של נושאים קבצו אותם ל-2-3 תחומים עיקריים.
אפשר להשתמש בהצגת ראשי הפרקים גם כעוגן ובכך לדלג על הוספת עוגן נוסף. בשיטה זו אנחנו פותחים פשוט בלומר לקהל על מה אנחנו הולכים לדבר איתו. לספר לו על ברמז על הנושאים העיקריים של הדרשה. כך יצרנו סקרנות כי הקהל מבין שנושאים חשובים ומעניינים מתקרבים והוא גם מקבל תחושה של רצינות ותכליתיות שהדובר לא יימרח או ‘יחפור’. כזכור, הצגת ראשי פרקים היא בכל מקרה השלב השני בפתיחה אחרי העוגן, ולכן להשתמש בראשי הפרקים כעוגן מקצר את הדרשה (לטוב ולרע) ומייעל אותה בכך שהיא חוסכת לדובר הכנת עוגן נוסף.
הצגת ראשי פרקים היא טכניקת העוגן הכי ‘יציבה’ שהיתרון שלה הוא הגנה על הדובר מפני בלק-אאוטים, בלבולים ושיכחה. מהסיבה הזו היא מומלצת מאד לדוברים חסרי נסיון או כאלו שסובלים מפחד קהל.
חלק שני: גוף הדרשה
הגענו ללב העניין: גוף הדרשה. כאן אנחנו מספקים מענה לקושיות, הסברים לסיפורים, מציגים את התכנים הרוחניים והתורניים שלנו ובכללי מעשירים ומחנכים את הקהל. בעבודה נכונה גם פרק זה יהיה מעניין ומסקרן (אם כי פחות מהפתיחה) וההשפעה שלו לטווח ארוך תהיה גדולה יותר. גוף הדרשה מורכב מ-2-3 פרקים, כל אחד מהם בנושא שונה אך קרוב, וכל אחד מהם מורכב מטיעון אחד או יותר.
נושאי הדרשה הם אלו שהכרזתם עליהם בפתיחה. הם יכולים להיות שני צדדים של סוגיה – למשל בעד ונגד, הם יכולים להיות דעות שונות של רבנים גדולים, והם יכולים להיות חלוקה מסוגים אחרים: למשל לטווח קצר וטווח ארוך, או למשל לקיום המצווה בארץ ישראל לועמת הגולה, או אפילו לצד הרוחני לעומת הצד הכלכלי. יש מגוון עצום של חלוקות לנושאים, ואפשר לגוון ביניהם כל שבוע למשך שנים.
כל נושא צריך להיות מרוכב מטיעון אחד לפחות. למי שלא מכיר, ‘טיעון’ הוא יחידה רטורית בסיסית שמסבירה ומשכנעת את הקהל בסוגיה מסויימת, והיא מורכבת מארבעה חלקים:
- טענה מרכזית: ה’פואנטה’ שלכם: מה הדבר שהטיעון בא לשכנע אותנו? למשל שרמב”ם טען בעד שילוב תורה ועבודה, או שמצוות צער בעלי חיים היא קידוש השם, או שפוליטיקאי X אינו ראוי להוביל.
- הסבר והיגיון: ההיגיון מאחורי הפואנטה: כאן נסביר את הסיבות מדוע הטענה שלנו נכונה. מה היו הנימוקים של רמב”ם? איך מצוות צב”ח מקדשת את השם? למה פוליטיקאי X גרוע מאחרים וחייב לפרוש? ההסבר ההגיוני הוא למעשה התרומה המקורית העיקרית שלכם לדרשה.
- עובדות ודוגמאות: זה החיבור של הטענה וההסבר לעולם המציאות. להראות שלא רק אני מאמין בהסבר שנתתי, אלא גם העובדות. סוג שימוש במיוחד של עובדות זה הדוגמה: סיפור אמיתי שבאמת קרה וממחיש לקהל כמה המציאות תומכת בעמדה שלי.
- מינוף: הדגשה והנעה: זה החלק ה’שיווקי’ בטיעון שבו אני רוצה שהקהל ירגיש שהדרשה שלי לא רק נכונה והגיונית אלא גם חשובה ומעניינת. לשם כך אני אשתמש במילות הדגשה (‘וזה חשוב כי -‘ או ‘ושימו לב לדבר הבא’) או בסופרלטיבית (‘ותראו איזה דבר נורא קרה’ או ‘הנה דבר שכל יהודי פשוט חייב לדעת’) ובטכניקות מינוף אחרות.
טיעון שחסר אחד מהרכיבים האלו יהיה פחות מעניין ומשכנע ולכן כדאי להכניס את כולם.
איך לארגן את הפרקים בגוף הדרשה?
בכל פעם שאתם עוברים מפרק לפרק חשוב להודיע לקהל איפה אתם. כידוע הקהל לא תמיד בקשב מלא, ולכן לפעמים הם הולכים לאיבוד. פעולת ההכרזה על המיקום שלנו בדרשה מבטיחה שמי שאיבד אותכם יתחבר מחדש, והיא תעלה את הקשב של כל מי שעדיין איתכם. הסיבה לכך היא שכל פעם שאומרים ‘ועכשיו לנושא חדש’ אנשים מרימים את הראש ומסתקרנים.
ומה אם יש לכם דרשה ארוכה מאד שכוללת מספר רב של טיעונים? אם יש לכם כמה טיעונים לכל פרק אפשר לשלב אותם יחד, אבל כדאי בתחילת הפרק להכריז עליהם באותה דרך שבה הרזנו בסיום הפתיחה על ראשי פרקים, וכן למנות אותם ככל שאנחנו עוברים מטיעון לטיעון בפרק. כך הקהל יוכל להישאר איתכם לאורך הדרשה ולא יילך לאיבוד כפי שקורה לרבים.
סיכום: איך לסיים את הדרשה עם טעם של עוד
החלק האחרון של הדרשה נועד לסגור אותה בטון חזק וכך לגרום לה לבלוט ולהישמר בזיכרון של הקהל. בנוסף הסיום גם נועד להניע אנשים לפעולה כדי לתת להם את התחושה שהדרשה היא בעלת ערך של ממש ולא סתם לעיסה של תכנים מוכרים. בחלק הזה של הדרשה שני חלקים: סיכום שעובר על פרקי הדרשה ומזכיר מה דיברנו למי שהלך לאיבוד, ואז קריאה לפעולה שדוחפת את הדרשה והקהל קדימה לשלב הבא.
סיכום ראשי פרקים
החלק הראשון בסיכום הוא חזרה על ראשי הפרקים שהיו בגוף הדרשה. אם הדרשה נמשכה יותר מדקה או שתיים הקהל מתחיל לשכוח או ללכת לאיבוד. זו הסיבה שבגללה חשוב להזכיר לקהל על מה דיברנו. זה גם עוזר למי שהתקשה להבין חלק להבין אותו טוב יותר, ומאפשר לכם ‘לשפץ’ טיעון שאולי לא בניתם היטב בגוף באופן שיעזור לאנשים להבין אותו במלואו. מהבחינה הזו הסיכום הוא סוג של ‘מקצה שיפורים’ שמאפשר לכם לסיים את הדרשה בצורה הכי חזקה שלה.
קריאה לפעולה
דרשה טובה צריכה להסתיים בהנעה של המאזינים לעשות משהו: להדר במצווה, להיזהר בחטא, להתנדב במקום כלשהו או לתרום מכספם למטרה טובה. הקריאה לפעולה בעצם מזקקת את כל תכני המצגת ומחברת אותם למציאות המעשית של כל אחד מהקהל, ובכך הופכת אותה לרלוונטית יותר (רלוונטיות שכמובן חסרה בדרשות רבות בימינו).
עוד יותר מכך הקריאה לפעולה יוצרת תחושה של אנרגיה ופעילות בסיום ולכן הופכת את הרושם שאתם יוצרים בסיום לרושם עוצמתי וחזק יותר. מכיוון שהרושם בסיום הוא במידה רבה הרושם אותו הקהל שלכם לוקח הלאה, זהו למעשה החלק הכי חשוב בכל הדרשה כולה וקובע איך הקהל יתפוס את הדרשה ואותכם.
ועכשיו טיפ למהדרין שבמהדרין: מי שורצה דרשה שמשאירה אפקט של ‘וואו’ יתחיל את חיבור הדרשה דווקא בבחירת הקריאה לפעולה. ברגע שאני מחליט מראש לאן אני רוצה להגיע, בניית הטיעונים והפתיחה תוביל אותי ואת הקהל לכיוון הקריאה לפעולה בצורה שתרגיש להם טבעית לחלוטין. כך שכאשר אני מגיע לבקש מהם בסוף את המצווה או ההתנדבות שאני מבקש, הם כבר יהיו בשלים ויראו בה משהו מוסכם ומובן.
כמה מילות הסבר על דרשה עבור החילונים שקוראים את הפרק הזה:
דרשה היא היא אמנות עתיקת יומין של העברת מסרים רוחניים ומוסריים באמצעות עיון ופרשנות של טקסטים דתיים, לרוב מן התנ”ך או התלמוד. הדרשה אינה רק הרצאה יבשה של עובדות או הלכות, אלא היא בבואה של דיאלוג חי בין הדרשן לבין הטקסט, ניסיון להוציא מן הכתוב רעיונות חדשים, תובנות הנוגעות לחיינו, ולעורר השראה בקרב השומעים. דרשה טובה היא כזו המצליחה לגעת ללבם של השומעים, להעניק להם כלים להתמודדות עם אתגרים, ולחזק את הקשר שלהם עם המסורת והאמונה.
למה חשוב לדעת לדרוש היטב?
יכולת הדרישה היא כלי רב עוצמה בידי כל אדם המבקש להשפיע ולחנך. דרשה מוצלחת יכולה לשמש ככלי לחיזוק קהילות, להעמקת הזהות הדתית, ולעידוד למעשים טובים. אדם היודע לדרוש היטב, מסוגל להעביר את רעיונותיו בצורה בהירה ומשכנעת, להצית את הדמיון, ולגרום לשומעים לחשוב ולשאול שאלות. דרשה טובה אינה רק מספקת תשובות, אלא גם מעוררת שאלות ומפתחת את החשיבה הביקורתית.
אתגרים ומיומנויות בדרישה
דרישה טובה אינה דבר פשוט. היא דורשת מן הדרשן ידע מעמיק בטקסטים, יכולת ניתוח ופרשנות, כישורי רטוריקה, וכמובן, הבנה עמוקה של נפש האדם. הדרשן צריך להיות מסוגל להתאים את מסריו לקהל השומעים, לגעת בנושאים המעסיקים אותם, ולהציג את רעיונותיו בצורה מעניינת ומרתקת. בנוסף, עליו להיות בעל ביטחון עצמי, כריזמה, ויכולת לעמוד בפני קהל.
עוד מאמרים מעניינים שתאהב:
הסברה בלי מטרות היא בזבוז תחמושת
הסברה ישראלית בויקיפדיה
